0

3 תגובות   יום שלישי, 17/8/10, 18:41

                                 צבע חום

 

אין דבר נעים יותר משכיבה אפרקדנית על אדמה חרושת תלמים...והריח, איך לתאר את ריחה של אדמה חרושה?...

אני משנה תנוחה וסובבת על צירי.  איי, הכתף התפוסה כואבת... אני שוקעת שנית בחלום...

 

אין דבר נעים יותר מצעידה על אדמה חומה חרושת תלמים. האדמה נושמת חיה ולוחשת... אני שומעת את זחילת השלשולים הענקיים ואת נשיפתם. אני נמנעת מלהתעמת איתם. הם גדולים וחזקים ממני. צליפת זנבם יכולה לשלוח אותי לעולם שכולו טוב.  עולם טוב? זה בספק גדול. אני מפנה את מחושיי לכוון אחר.

אחיותיי טורחות  ועומלות מסביבי, שעה שלי בא להתבטל. לטפס על גבעולי הצמחים לחקור את פירות הלחמית ...ואופס... לפתע נקטפתי והכל הפך  סביבי לחום נוזלי. אני מריחה שוקולד. ים של שוקולד. אני נמצאת על דופן קערית שוקולד נוזלי, ונלחמת על חיי על מנת שלא להחליק פנימה.

אוי, אני מתחלקת וחובטת  בשש רגליי על מנת לא לשקוע בנוזל החלקלק.

" יש לי נמלה בשוקולד, אני מעיף אותה", נשמע קול ילדותי, ואני עפה למרחקים...

 

אני מתעוררת.

ברר... כולי רוטטת ומצומררת , איזה חלום משונה, ושוקעת שנית  באותו חלום.

שגעון, אבל בחלום הכל אפשרי. ניראה שהפכתי לחרק. עולם אפל חום כהה מאד.

חזרתי למאורה שלנו. צפוף כאן ומזיע. קשה לי לנשום. רגע, סליחה, תנו לי לעבור...  אני   מפנה לי דרך ושואפת להגיע למעלה, אל האור שבקצה המחילה.

 

אני בחוץ. אור שמש. אני נושמת לרווחה על האדמה החומה החמה חרושת התלמים.

 

מה קורה?... האדמה רועדת...  אני מיטלטלת ומתהפכת פעם אחר פעם...

האדמה נפערת ואני מידרדרת פנימה, מתגלגלת ונופלת עמוק עמוק שוב אל המאפיליה...

נעצרת בקרקעית כשמבטי אל על.

צל אחד עומד למעלה בקצה הבור וצועק אל מישהו בלתי ניראה

"פאקינג הל,  זהירות!  בולען!".

 

אני ממששת  ובודקת את איבריי. עדיין שלימה.

אז נקריתי אל ארץ הבולענים, אבל איך לעזאזל נחלצים?...קהל הצלליות על קצות הבולען מתרבה. רוחש כמו נחיל דבורים.

כניראה מטכסים עצה איך להוציאני.

נו, שכחתי לציין שאני שוב בשר ודם. השילשולים אינם מאיימים יותר, הפרופורציות השתנו.

אני שוב באוויר, פיסת הצבע החום הולכת וקטנה. הכל מיטשטש שם באטמוספירה...

נמלה או בשר ודם, האם זה חשוב?

כבר ערה לחלוטין.

האיר הבוקר .   

דרג את התוכן: