ואז באו ימים אחרים... ~ ♣ ~ כמבוגרים המתבוננים לאחור, נמלא ליבנו חמלה רבה על הורינו ועל מצוקותיהם, אולם כילדים, היינו חופשיים מתהיות והערכות באשר לטיב חייהם וחיינו. החיים היו מה שהיו, נקודה. שאלות כמו עצמאות לאומית, מעמד חברתי, שגשוג כלכלי ורווחה נפשית לא העסיקו אותנו. עם זאת, הייתה בנו רגישות והייתה לנו עין בוחנת, אם גם לא תמיד היטיבה להבין את הדברים בהם הבחינה. המאפיין המעיד על בריאות נפשנו היה כושר הסתגלות מעולה ותושייה רבה.
כשהיה "עוצר" ורצינו לשחק עם חברינו שמעבר לכביש אני וישראל, שאביו הצליף בישבנו עם חגורה מידי ערב ומלכה, מָגניבת הלק מהמספרה של הוריה, נשאנו דלי מלא תפוזים שקטפנו בזריזות מן הפרדס הקטן הסמוך לבית, והמתנו לאנגלי שפסע הלוך ושוב, עד הצלמנייה של סוניה ובחזרה, ובכיוון השני, לסנדלרייה של "המצמצן", עד שיגיע בדיוק לכניסה. כשכבר יכול היה לראות את הסחורה הטובה מקרוב, אמרתי לו: "אוֹרֶנְגֶ'ס-אוֹרֶנְגֶ'ס!" ומלכה הסבירה לו בשפת הסימנים את מבוקשנו בתמורה. זה עבד מצוין! ישראל עמד מאחורינו, לא עשה דבר ולא אמר מילה, אולי פחד שמא ייוודע להוריו ויחטוף גם עבור זה...
מתישהו, בין קפה נוגה למטבח של צבא ההגנה לישראל בן השנה, הייתה תקופה של פרנסות מאולתרות. במחשבה שנייה, הכי לא כולן היו כאלה...? בעוד אימא לומדת עברית מלוח האולפן של "החדר המבשם למרחקים", היה אבא לאומן במפעל קטן לקרמיקה. בלהט רב הפליא לעצב אגרטלים גבוהים ושטוחים, מערכות קפה ומגשים לתקרובת, כשעיטור עדין ויפה, מעשה ידיו, מקשט את כולם. התגאיתי למראה עבודותיו המוצגות בחלון הראווה של החנות לשכיות חמדה, היחידה בעת ההיא. אלא שבאותם ימים, רק מעטים יכלו להרשות לעצמם מותרות כמו כלים נאים, אף שמִן הנודעות היא כי מרחיבים הם דעתו של אדם. כעבור חודשים ספורים היה העיסוק האהוב עליו להרפתקה חולפת, שהומר בעבודה גסה.
בעל מפעל הקרמיקה היה אדם מעשי. פרנסתו העיקרית הייתה על ייצור מרצפות. כלי הקרמיקה היו עבורו רק מיזם ניסויי. לפני "כלים נאים", הלוא צריך "בית נאה" ואין לכם בית נאה, או לא נאה, ללא ריצוף, להוציא את המחסן שבו גרה מרגיט המתוקה... המעבר מהכִּיוּר והציור המעודן, לשיוף זיזים מיציקת המרצפות, היה לגמרי טבעי בעיניי, ואפילו משמח! במלאכה זו יכלה גם אימא להטות שכם, שלא כבציור. למרות הזיקה העמוקה שהייתה לה לאמנות, לא ראיתי אותה מעולם עם מכחול בידה. "היה לי פעם מורה פרטי לציור. בבית בהונגריה. הספרים של דירר ודה-וינצ'י נחו בשלווה על המדף השחור שלמראשות מיטתה, כמו גם ספרי הרפואה, עדים לחייה הקודמים של זו השבה מידי ערב הביתה עם פרקי אצבעות כואבים.
מה טבעי יותר לילדה בת תשע, מאשר לאכול ארוחת צהריים מסובסדת ועתירת פחמימות בחדר האוכל של המטבח הלימודי בבית הספר, ואז, עם בטן שבעה, להצטרף להורים במלאכת שיוף זיזי הבטון באבן משחזת?! בטח שהיה לי מפתח - אני כבר ילדה גדולה! אבל התעקשתי לבוא למפעל ולהתחרות באימא. הייתי מאוד זריזה ועשיתי עבודה ממש טובה, כי אם לא, אבא היה עובר אחריי ואת זה לא אהבתי, בגלל שזה היה אומר שאני ילדה ולא פועלת... העבודה הזו הייתה עבורי בילוי מרתק יותר מכל משחק אחר שהכרתי, מה גם שזקפה את קומתי, כשותפה בפרנוס המשפחה.
כשהשכר המשולם לפי יחידה, לא הספיק, חרף תרומתי המרשימה, התלוויתי ערב אחד לאבא, כשהוא נושא בכל יד אריזת קרטון קשורה היטב, לבית גדול בתוך גינה מסתורית עם פנסים לאורך השביל. אפילו בסרטים הבודדים בהם צפיתי אז, לא נגלה לעיניי ארמון כזה. ג'וני וויסמילר, הטרזן, גר על עצים ואסתר וויליאמס - בבריכת השחייה...
איש גדול וחביב קיבל את פנינו והציע לנו לשבת ולשתות משהו, אבל אבא, ששתק כל הדרך, היה מאוד נימוסי ורק ביקש מהאיש, בלי לחייך, שיראה מה הביא, כי אין לו זמן. אני דווקא רציתי להישאר עוד קצת... היו בבית הזה כסאות כל כך יפים, עם פרחים והמון כפתורים נוצצים מסביב למסגרת הכהה. לכורסאות הענקיות היה ממש אותו ריפוד! ואיזה ים יפה עם גלים היה בציור מול השולחן... טוב שהפסל השחור הגדול שעמד על הרצפה בפינה, היה רחוק ממני... האיש הטוב הזיז הצידה את המפה ואבא פתח את שני הקרטונים. האיש הביט אל תוכם, נגע פה ושם, אמר שהכל בסדר ונתן לאבא מעטפה. תוך כמה דקות היינו בחוץ. גם בדרך חזרה אבא לא דיבר, אבל לי לא היה איכפת - הראש שלי היה מלא עם כל הדברים היפים שראיתי בארמון.
בבית אבא אמר לאימא בגרמנית שהאיש הזה נתן לו 60 לירות, בלי להתווכח ושזה גוּטֶס גֶלְט [כסף טוב], כמו משכורת של חודש במפעל. אבל אימא לא שמחה מזה ושניהם ישבו ושתקו... למחרת בצהריים, לא הלכתי למרצפות וחזרתי ישר הביתה, לעשות להם הפתעה, שלא יהיו עצובים כשיחזרו מהעבודה. בוויטרינה של הארון הקטן, היה עכשיו הרבה מקום ויכולתי לסדר יפה את הסרוויס שנורא אהבתי, בגלל הספלים הקטנים שלו, אפילו שאימא אמרה שהם לא פְּרָקְטִישֶׁה טָאסְן [ספלים שימושיים], ואי אפשר יהיה למכור אותם, כי מי-בכלל-שותה- פה-קפה-מוקה?! אז באמצע שמתי את הקנקן, בצד אחד את כד החלב ובצד שני את הכלי של הסוכר. מסביב, בשתי קומות, את 12 הצלחות הקטנות והספלים הקטנים. עכשיו, סופסוף אפשר לראות אותם, אחרי שהסרוויס הגדול הלך לארמון!
כאמור בתחילת הפרק, ככל הילדים ניחנתי ברגישות והייתה לי עין בוחנת, אך ילדותי הגנה עליי מלפרש נכונה את שנגלה לעיניי. אימא ואבא לא היו עצובים על אובדנו של הסרוויס היקר מבית היוצר של Herend Hungry, [המקביל באיכותו ל- Rosenthal הנודע ממנו]. הם דאגו מאין ישלימו את הכנסתם הזעומה, בחודש הבא, כי מי זה יקנה בארץ כאלה "אוּנְפְּרָקְטִישֶׁה טָאסְן"...?!
~ ♣ ~ סרוויס המוקה מסודר אצלי כיום, כמעט כמו שם, לפני 61 שנים.
~ ~ ~ ♣ ~ ~ ~ |
