ברוכים הבאים למועדון ההתנהגות הטובה של אימא אדמה. אנחנו רוצים לשלוט בעולם.

אין לי כלום עם התנהגות טובה, ואימא אדמה לא מדברת איתי כבר שנים. עניין של אי הסכמה על חופש ביטוי.

גם נשמע לי מפרך עד משעמם לשלוט בעולם. אני שמחה בחלקי. מסתפקת במועט. קוצרת את מה ששתלתי. ועוד סיסמאות שנדבקו אלי מהשכנה הפריחה שלי. היא תהיה בת ארבעים ותשע בנובמבר, ככה היא אומרת. הדיוק בפרטים האלה חשוב לה..

אני לא יכולה להבין אנשים שמחליטים, פתאום באמצע החיים, להצטרף לקבוצה שוחרת שלום שחורטת על דיגלה כוונות טובות וללכת עם שלטים ופלאיירים שאמורים לזעזע נשמות תמימות שלא רגילות להזדעזע על בסיס יומי.

לא אכפת לי ממחלות. לא אכפת לי מציצים משגעים. אכפת לי רק לגלוש חמש עשרה שעות ביום באתרים פופולאריים בקרב עכברי מעבדה. לא נגעלת מכלום. חוץ מלצאת ביום שישי. מי שגר בתל אביב, יודע למה אני מתכוונת.

יושבת על המדרכה בכניסה לשוק וחושבת על הפעם האחרונה שגמרתי. היה לי חם. היה לו שם דביל. משה או שמואל או משהו כזה. הוא לבש חולצה מיושנת כמו הדור שהוא מייצג. הייתה לי בחילה קלה כשהוא נגע בי אבל נתתי לו. אישה לא יכולה סתם ככה לסרב לאורגזמה חינם. זה עושה את כל ההבדל בין יום סבבה ליום מגניב.

לא תיארתי לעצמי שאפשר להעביר חיים בלי פחד. הרדיפה המוגזמת אחרי האושר התחילה לשעמם אותי חצי שעה אחרי שהצטרפתי לקבוצה שחיפשה אותו. מה יש לאנשים, באימא שלי. מה קרה כל כך נורא בחיים שלהם שהם רודפים בלי הפסקה אחרי המושג הזה.

יש לי עולם פשוט. אני שיכורה רוב הזמן, מתלהבת מדברים שלא מזיזים לאחרים, כמו עלים ירוקים בשמש, ואנשים שיודעים להקשיב, וחלומות שמתברר בסוף שהיו רק חלום.

ויש לי ימים יפים. באמת. באמת שאין לי על מה להתלונן.

הלב שלי נאטם באריזת קרח לפני כמה שנים. אבל בימים חמים זה יכול להיות יעיל. לא? בשביל מה לי להסתבך עם אנשים שקוראים לי פרח ונשמה וחיים, אם הם מפזרים את המילים האלה כמו סלוגנים של קופירייטרים מתוסכלים על כל אחת שיש מצב שזה יביא אותה להוריד את התחתונים.

לא הלכתי לים. חם לי מידי. עצוב לי מידי. כואב לי הראש מידי. מהשתייה של אתמול. המוגזמת.

איכס.

וכל העניין הזה של הרדיפה אחרי הטבעת! שנים הלכתי עם טבעת עדינה ומקסימה בחמש שקל. כל מי ששמח בשמחתי שאני מאורסת התאכזב לשמוע את הטענה שזאת הטבעת של שלגיה ושאני הגלגול שלה.

דיבורים שוטפים בפיכסבוק על החיים של גיבורי מקלדת. אמיצים ונוראים. צמאים להקשבה. כל העיר יודעת מה הם אכלו לארוחת שישי. דיווח מהימן על רגשות אשם בגלל קצת פחמימות. ועורך אתר אינטרנט מצליח שבא לו למות בגלל שכל האינבוקס שלו, כולל הסיפור האחרון ששלחתי לו, נמחק. פלאי הטכנולוגיה.

אוף.

(באלף תשע מאות תשעים ושבע הייתה תכנית רדיו על אנשים שגרים בתוך חול. או! זה משהו שאני יכולה להבין).

לא יוצאת החוצה. יותר מידי רעש. יותר מידי משאיות של זבל ואנשים בודדים שיוצאים לראות אם הם יכולים לצוד מבט סימפתי. משהו שיהווה את פסגת היום שלהם.

בארבע עיניים על קפה מתוק מידי ניהלתי שיחה נוקבת על אנשים שלא רואים. הטלפון העדכני של זה שישב מולי צלצל כל שתים עשרה שניות. נורא רציתי להיות קוסמת כזאת שתעשה פו והוא יעלם. אבל הוא המשיך לשבת מולי. נוכח וקיים. ובין שיחה דחופה אחת לשנייה הוא התנצל בבהילות וכל הארבע עיניים שלנו הפך למסכת התנצלויות ומשפטים של: אז איפה היינו?

אחר כך יצאתי לרחוב מלא באנשים שלא רואים, אבל כן רוצים להתעניין. כאלה שלא מצליחים להירדם וכותבים על זה באינטרנט. שיש שם אורות ירוקים, כמו בדיוטי פרי.

אף פעם לא הייתי בדיוטי פרי.