כותב במטוס, בדרך מקטמנדו לדלהי, אחרי קצת יותר משבועיים במדינה המדהימה הזאת שיש לה כל כך הרבה צדדים אחרים - טבע פראי ומדהים, עוני מזעזע, פשטות מקסימה, מלכודות תיירים שאתה מרגיש בהן כמו סמל של דולר עם שתי רגליים, אנשים מחייכים ופשוטים..

מה שהשבועיים האלה נתנו לי יותר מהכל זה קצת פרספקטיבה על החיים שלנו בעולם המערבי (עאלק...). כמה אנחנו מפונקים, כמה לא יודעים להסתפק במועט, עבדים של הזמן.

בנפאל אתה רואה אנשים שמרוויחים פחות מ-10 דולר ליום והמשכורת שלהם נחשבת גבוהה. אנשים יכולים לשבת ליד הדוכן שלהם 15 שעות ביום ועדיין לחייך אליך בכל פעם שאתה עובר. הפורטר יסחב את התיק הכבד שלך כל היום תמורת 400 רופי - קצת יותר משבעה דולר.

אני לא בא להתייפייף. אני חלק מהצד השני, ואין לי כוונה לעזוב. נולדתי לזה ואני לא חושב שאי פעם אני אוותר על זה. אני גם לא מתיימר להציל את המסכנים שם. כשהתדפק לי ילד יחף על החלון של המונית לא נתתי לו כסף כי ידעתי שאחריו יבואו עוד עשרה. אני רק רוצה לשתף , וחושב שמי שעוד לא חווה את החוויה הזאת של לבקר במדינת עולם שלישי כדאי לו לעשות את זה לפני שהן ייעלמו..