בשנה שעברה הייתה לי חברה גרמניה, "שיקסע" אורגינל. לוק קלאסי, נאצי כזה.

בגלל שאני גם כתב ספורט יצא לנו מגניב והייתי במונדיאל האחרון שהתקיים שם למשך חודשיים שהם הייתי ב-12 ערים שונות.

מעולם לא הייתי שונא גרמניה. למרות שיש לי את כל הסיבות לכך. סבא שלי נולד בברלין. בגיל 12 כשהנאצים התחילו להרים את הראש ההורים שלו העלו אותו לבד על רכבת במה שנודע אחר כך כ"קינדר טרנספורט". כל משפחתו נרצחה במחנות ההשמדה, הוא שרד לבדו בעולם והקים משפחה בישראל, לא לפני שלחם בבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר מכן במלחמת השחרור כקצין בצה"ל ינוקא.

בשיחות רבות שהיו לי עם חברתי לשעבר, הרבה לפני שנחתתי לראשונה בברלין, היא סיפרה לי על רגשות האשם איתם חיים הגרמנים הצעירים שסוחבים איתם את צלקת פשעיהם של דור ההורים שלהם והסבים שלהם. כשסיפרתי לה בדיחות שואה היא תמיד הזכירה לי שאם אדבר ככה בגרמניה אני עלול להיעצר, שהשואה היא טאבו ואין לצחוק עליה לעולם.

אבל רק אחרי שנחתתי שם והכרתי את המנטליות ואת האנשים הבנתי את הסיפור. אחותה הקטנה (18) נחרדה כששאלתי האם בבירה גרמנית יש ציקלון Bאיזו סיטואציה משוגעת, אני, דור שלישי לשואה, מספר בדיחת שואה בארוחת ערב של גרמנים אסלים והם נעלבים, יש דברים כאלו??

אחר כך התחיל המונדיאל, הנבחרת הגרמנית שיחקה ממש טוב ולאט לאט המקומיים התחילו להרגיש גאווה להיות גרמני. לאחר שנים של דיכוי, הם התחילו לתלות את הדגלים שלהם במכוניות ובמרפסות. לנו זה נראה טבעי, להם, נתפס עד אז כלאומנות ופרובוקציה. הם פשוט התביישו להתגאות שהם גרמנים.

ככל הזמן עבר, הגאוה הלאומית עלתה. הרחובות הוצפו בדגלים לאחר כל ניצחון. החגיגה הספורטיבית שלהם אומנם נפסקה בחצי הגמר, אבל את התרומה של קיץ 2006  קשה להעריך. אני בטוח שמחקרים עוד יוכיחו שמדובר באירוע משמעותי בחיי האומה הגרמנית.

אומנם נפרדתי מהחברה, אבל לא נפרדתי מגרמניה. אני לא מבקר את אלו שאומרים שאסור לסלוח, אלו שלא קונים מוצרים גרמניים ולא חושבים על דריכה במדינה הזאת, כל אחד יעשה מה שהלב והראש אומרים לו. אני מבחינתי סלחתי, אם סבא שלי קיבל אותה בזרועות פתוחות ואמר לה שהוא אוהב את גרמניה ואת המנטליות האירופאית לי זה הרבה יותר ממספיק. והכי חשוב שאנחנו נפסיק לקפוץ לאחר שכל אידיוט אומר איזו שטות, לא כל דבר נגוע באנטישמיות, לפעמים יש סתם חרא אנשים.