והידיים אינן צחורות..

הבלונד  החבוי..

כי בשנות ה60 לא המציאו את השחור...

הליכתה האצילית..

שפתיה האדומות..

ובעיקר עיניה ה עצובות...

הבלונד השחור ו.. העצוב...

החיוך המחוייך כמו שוב מאולץ..

האדום אדום.. והבלונד שחור משחור..

הקימורים קימוריה..

הכמיהה לפרי הבטן הבלתי מושג..

והשגעון   הגדול מלחשוש מזיונים מהולים באהבה נסתרת...

העצבות.. השגעון.. החלומות... התהיות...

ומאותו לב ששייך כלכך רק לדאדי שלה...

מרילין...

מרילין של אז...

כמו מונורו של היום..

מעירה בי ...

"נזכרות"