איך נתנו לספר להוביל אותנו

בהחלטה של רגע, בהתארגנות של 48 שעות נסענו לחופשה לכרתים. כמעט בלי לעשות שיעורי בית או תוכנית טיול, ככה נסענו.

נסענו זה משפחה: אמא, 3 בנות (12,8,6) ואבי המשפחה אשר גם כותב שורות אלו. 24 שעות להמראה ואני עובר בספריה הסמוכה למגורינו בשפלה ושואל ספר שחשתי שהוא מתאים לנסיעה, גם גיאוגרפית וגם קריא מאד, בכל זאת זו חופשה.

במטוס התחלתי לקרוא. המשכתי על יד הבריכה (4 מטר עומק,לפעמים יותר, מי ים, אין מציל, כולם מסביב גרמנים) בלילה בחדר סיימתי.

למחרת, ארוחת בוקר יוונית במלון, אספתי את כל המשפחה ושאלתי: "מה דעתכם שנלך לחפש את האי של סופייה?"

"האי של סופייה" הוא שם הספר ששאלתי מן הספרייה. כתבה ויקטוריה היסלופ ויצא בעברית בשנת 2005 בהוצאת משכל, ידיעות אחרונות וספרי חמד, ומתורגם מאנגלית ע"י שרון פרמינגר.

שכרנו ג'יפ קטן, התייעצנו עם חברת ההשכרה (מפות הדרכים לא משהו, אבל את האי מקיף רק כביש אחד אז אפשר להסתדר) וככה נתנו לספר להוביל אותנו.

נסענו לעיר נמל קטנה (לדעתי בכרתים אין עיר שהיא לא עיר נמל) בשם איוס ניקולאוס והפלגנו לאי של סופייה, המוכר יותר, אולי, תחת השם "ספינולגה" או "אי המצורעים".

בספינולגה התנהלה מושבת מצורעים מ 1903 ועד 1957. לשם גורשו, במהלך מהיר  וקר (ואגרסיבי, לפעמים), גברים, נשים, ילדים ותינוקות שהופיעו כתמים חומים על עורם. ללא חיבוק, ללא מגע, עם ניתוק קשר מוחלט (ע"פ רוב). מקום שהיווה בית סוהר ובית קברות גם יחד לבני אדם שכל חטאם היה מחלת עור. חולים שנתפסו כסופניים, מדבקים, פוגעים בשם המשפחה, כבודה ומעמדה ואולי גם טמאים.

מול האי נמצא ישוב קטן שנקרא פלאקה. כמה עשרות בתים לבנים, כ 500 מטר מן האי, במים עמוקים שצבעם אפור וסגול. מן הישוב הזה היתה יוצאת סירת דייג קטנה אל האי להוביל אליו מצרכים, לפעמים גם מים, רופא וגם חולי צרעת. מישוב הזה גם גורשו לאי שתי גיבורת הספר, אלני וביתה מריה שחלתה וגורשה גם היא כ20 שנה אחרי אמה.

על היחס לחולי הצרעת אפשר וצריך וראוי לכתוב רומנים שלמים ושניים מהם אף קראתי (חוץ מ"סופייה" יש גם רומן יפני מזעזע ועצוב עוד יותר "דולת הפנינים" מאת ג"פ טלריגו) ואפילו לנו יש חלק ביחס לחולי הצרעת עם "פרשת מצורע" שלנו והפיסקה המזעזעת מספר ויקרא:

"איש צרוע הוא, טמא הוא, טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו.

והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא.

כל אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". (ויקרא יג, פסוקים מד, מה, מו)

בספינולגה מצאתי שלט ביוונית ובאנגלית ובו תרגום משובש לפסוקים אלה. כנראה שקשה לפספס את זה ביחס למחלה. ככה זה, כנראה, שמתרגמים מעברית ליוונית ומשם לאנגלית.

הזעזוע יכול עוד לגבור עוד יותר אם נכליל בהגדרת ה"טומאה" את כל מחלות העור והמין, הפטריות הזיהומים ומי יודע מה עוד. בימי הביניים סבבו החולים עם פעמון וצלצלו בו בהתקרבם לקהל, להזהירם.

נסו לדמיין את עצמכם (ואת בני ובנות זוגכם, את ילדכם), מגלים, למשל, פטרייה בין אצבעות הרגליים. איזו חרדה עצומה! בום! יש לי צרעת! חרב של גירוש מיידי, קטיעה אכזרית של החיים. גרוש, הגליה וטומאה ללא שום דרך חזרה. ככה מגיעים לספינולגה.

את סיפור המחלה וקורות המשפחה שומעת בספר "האי של סופייה" נכדתה של אלני, שחלתה, כזכור במחלה.

לאלני היו שתי בנות: אנה ומריה. אנה ילדה את סופייה שהיגרה לאנגליה, התנתקה מיוון (תהליך שמנומק היטב בספר) וכעת הנכדה, אלקסיס, בשנות העשרים לחייה, מבקרת בכרתים ובספינולגה.

מי שמספרת לאלקסיס את קורות משפחתה היא פוטיני. אמה של אלקסיס, סופייה, לא סיפרה לביתה דבר על קורות משפחתה, וכך נכתב על פוטיני ועל המחלה בעמ' 49:

"פוטיני, שגדלה בצילה של המושבה, קיבלה את הצרעת כאחת מעובדות החיים. היא ראתה אינספור מצורעים שהגיעו לפלאקה וחצו את רצועת המים לספינולגה. היא גם ראתה את תוצאותיה השונות של המחלה- חולים שגופם הושחת עד נכות, לעומתם אחרים שלא נפגעו כלל. בכל מקרה, היא לא סברה שיש הצדקה לכינוי "טמאים" שדבק בהם משך מאות שנים".

דווקא שם, דווקא באי המצורעים חשתי בחמלה. החמלה נמצאת שם בקרקע, בקירות, מרחפת באוויר ושורה על המקום כמו ענן. ענן של קבלה, ענן המבשר לחולה המגיע:

"אחינו אתה. צרתך צרתנו, טומאתך טומטמנו, קדושתך קדושותינו, כמוך כמונו."

ענן המקבל ומכיל ומהווה אנטיתזה גמורה לפעמון המצלצל והמזהיר ההוא: "חולה צרעת מתקרב, שמרו נפשותיכם מן הטומאה הזו".

האי מוקף חומה שנבנתה ע"י הונציאנים במאה ה11 לספירה (אם להאמין לשלטים היוונים במקום), והכניסה הראשית אליו, סמוך למעגן בו הורידה אותנו אותה סירה (10 יורו למבוגר 5 לילד).

יכול להיות שהחמלה לא זולגת החוצה בזכות אותם ונציאנים מסתוריים והחומות שלהם.

גם בספר, שהוליך אותנו בדרכנו, נוכחת החמלה במי שמבקר באי הנטוש: "הופתעתי ממנו... ציפיתי שיהיה שם עצוב נורא, ובאמת עצוב שם, אבל יש גם הרבה מעבר מעבר לזה. רואים שהאנשים שגרו שם לא רק ישבו וריחמו על עצמם. או ככה זה נראה בעיני." (מדברי אלקסיס על האי בעמ' 38)

הכניסה לאי היא דרך מנהרה ארוכה ומפותלת. כך חוותה את הכניסה המרשימה אלקסיס:

"חומות האבן הכבירות של המבצר הווניציאני התנשאו מעליה. איך תצליח לעבור את המכשול הזה, שנראה בלתי חדיר? ואז הבחינה בפתח כניסה קטן, בחלקו המעוגל של הקיר- מבוא זעיר וחשוך, בגובה אדם בערך, שנפער במשטח האבן החיוורת. שהתקרבה,  ראתה שהוא מוביל אל מנהרה ארוכה שנבנתה במעוקל, כדי להסתיר את מה שנמצא בקצה האחר שלה. מכיוון שהים היה מאחוריה והחומות לפניה, לא נותרה לה אלא דרך אחת ללכת בה- קדימה לתוך המעבר החשוך, הקלסטרופובי." (עמ' 33)

עצרנו בכניסה וקראנו מן הספר את הקטע בו ניגלה האי לעיני אלקסיס שמבקרת בו לראשונה בחייה, עוד בטרם מגלה היא את שורשיה המשפחתיים.

קראנו קטעים נוספים מן הספר בתוככי האי, זיהינו את שני בתי המידות במקום, את בית החולים, ועוד ועוד. בכל פינה עצרנו וחיפשנו קטע שיתאים, ומצאנו.  כמספר העצירות כך מספר הקטעים שקראנו. כמו ניסינו להקים את אירועי הימים ההם בזמן הזה, ולפחות בחיבור לטקסט- הצלחנו.

כאילו הלכה לפננו אלקסיס או פוטיני והצביעו: "תיראו את זה" וגם: "בבית גרו אלה... שאימצו..."

שיא הסיור באי היה שהקפנו את האי כולו סביב. כחצי שעה הליכה לקח לנו להקיפו. בחלקים החשופים נושבות רוחות עזות. ילדי חישבו לעוף עמן. "לאן תעופו?" שאלה אימם והם כמו נחתנו חזרה על היבשה.

בשלטי ההסבר נכתב משהו על רוחות מלטמיות אשר מנשבות בין איי יוון ודוחפות מפרשים לכאן ולשם.

הפלגנו חזרה ליבשה וחזרנו למלון לארוחת ערב. משהו כמו שעה ומחצה של נסיעה. השלמנו סיור בעקבות ספר וגם למדנו משהו על אנשים ועל מחלות ועל חמלה.

תנסו גם אתם. יש בזה מן השלמות.