אילו יכולתי לנסוע בזמן, ולבקר את עצמי קטנה יותר, הייתי קורעת את הכביש (או מה שזה לא יהיה) הלוך וחזור. בעיקר לתקופת הילדות. הייתי באה בערב, לעצמי הקטנה, יושבת לידה במיטה, מלטפת לה את הראש או סתם נכנסת ביחד מתחת לשמיכה ומספרת לה שהכול יהיה בסדר ואין מה לדאוג. ואומרת לה שאבא ואמא רבים אבל שלא תיקח ללב. היא לא יכולה לעשות עם זה כלום. ואומרת לה שאבא ואמא לא מחבקים אותה כי הם עסוקים בעצמם ובלפרוק, אבל כשהיא תהיה גדולה (כלומר אני) אז יהיו המון חיבוקים, ואהבה וחום.
אחר כך הייתי קופצת לגיל ההתבגרות. ואומרת לעצמי אז, באותו לילה בכנרת, שמשה לא באמת שווה את זה. ואומנם התפאורה מושלמת: ירח עגול, מים שקטים שנושקים לחוף, שקי שינה ובלוריתו המתנפנפת, אבל משה לא יתקשר יותר ולכל החוויה יהיה טעם מפוספס. אז אולי כדאי לחכות עם זה עוד קצת.
בוודאות הייתי חוזרת לכל הרגעים הקשים. ונותנת לעצמי יד. אין סיכוי שאפספס, הצלקות שלהם חרוטות עמוק מדי. "את מוכרת את עצמך בזול מדי", הייתי צועקת לעצמי. ואולי גם מעיפה לעצמי סטירה. מה יש? מותר לי להרים על עצמי יד. אולי זה היה עוזר. אולי הייתי מתנהגת אחרת.
הייתי חוזרת לבקר את סבתא שלי, לפני שנפטרה. הייתי מתרפקת עליה. לא הייתי נרתעת ממנה או חושבת שהיא נודניקית, כמו שבדרך כלל חשבתי אז.
והייתי והייתי והייתי. מרוב נסיעות בטח לא הייתי מספיקה לחיות את ההווה. אז די עם זה עכשיו. ----------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב בהשראת "אשתו של הנוסע בזמן" הנפלא, שקראתי כי קיבלתי עליו המלצות בקפה ונהנתי ממנו מאד. |