אני ממעטת לפגוש אנשים בימים אלה. אני דבקה בביתי. כאן האהבה שלי וכאן העבודה שלי. אני "נוטשת" את ביתי בימים אלה רק אם זה ממש שווה - הופעת מוזיקה טובה, משחק של האדומים או שיטוט עם המנומש.

אני יכולה להאשים בכך את מזג האוויר. אבל אחטא למציאות. אם כבר מזג אז עלי להאשים דווקא את שלי.

מזגי חם ימתמיד בימים אלה. נדמה לי כי איבדתי סבלנות לחלוטין. איבדתי כל סבלנות לטמטום, לאטימות,לרוע, לאלימות ולעיוורון. ולצערי, הרבה יותר מדי מאלה קל לפגוש ביומיום.

מילא, כבר לפני שנים רבות גיליתי שרוב השיחות האינטליגנטיות באמת אני מנהלת עם ילדים שהתברכתי בדרך כזו או אחרת והם חלק מחיי.

והבוקר, צוציקון חדש בא לעולם. עוד לא פגשתי אותו ועוד אין לו שם אך רק הידיעה על הגעתו לעולם - הסבה לי אושר כה רב. ודמעות של הקלה, ושמחה והתרגשות הרטיבו את פניי. כשהתפניתי מאלה, גיליתי כי סבלנות שוב חזרה לשכון בי. והביאה עמה חברות: אופטימיות וציפייה. וכך בלי משים, עשיתי שולם שוב עם החלק שבתוכי שהסתגר מפני החוץ המאיים כל כך.

שולם.

חשבתי על שיר הילדים הזה המלווה בתנועות אגודל או זרת - שולם שולם לעולם, ברוגז ברוגז אף פעם.

אגודלים לרוגז, זרת לשולם. למה? אני מנחשת שבעת רוגז (שזה סוג של מלחמה) - מפנים את האצבע הגדולה - אולי כסמל לדריכות וכח הרתעה. ובעת שולם - אפשר להפנות את הקטנה - אולי כסמל להסרת מגינים והבעת אמון. האם רק בעת שולם אפשר להיות חשופים? יש מי שיענו על כך טוב ממני.

ילדים יודעים.

ילדים מבינים.

כי ילדים קודם כל ואחרי הכל - פשוט מרגישים.

יום אחד.

עולם שלם נראה (שוב) אחרת.

הלב שלי פועם בקצב של געגוע.

ואולי של כמיהה.

כך או כך, בין תהייה לתהייה

הוא פועם בחוזקה.

זה טוב.

זה יום טוב.

אלונה בר יוסף