זהו הרשומון השבעה עשר אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת.
תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, מסומנים בכחול.
לא שכחתי (אוגוסט 2010)
וכול יום האתמול חיפשתי את אהבתך
ביקשתי לי אותה בבוקר לפני שאת מתעוררת
ביקשתי אותה במשך כול היום
עד שגופי וליבי הכואב התכנסו בתוך עצמם.
ועכשיו שאנו כל כך קרובים
אסור להרוס.
אל תחשבי ששכחתי
אל תתני לי לחשוב ששכחת
יקרה שלי! ובחלומי אישה ואיש עומדים על פרשת דרכים.
האיש מחבק את האישה מאחור, נושק ונושך בכתפה.
האישה בידיו אוחזת
מצמידה לליבה,
נושמת ספק מחייכת.
הוא בוחר בדרך היא בדרך האחרת.
וכל אחד נותן פרשנות לבחירתו
ושניהם יודעים שכולם אומרים,
שדרכים מקבילות
לא נפגשות לעולם
והדרכים נראות כה שונות.
אבל אי שם במעלה ואולי במורד הדרך
הן ייפגשו, אחרי הכול הן כול כך סמוכות.
ועכשיו שכמעט הגעתי
אסור לקלקל.
אל תחשבי ששכחתי.
אל תתני לי לחשוב ששכחת
יקרה שלי!
וכול הלילה חיפשתי את אהבתך
8 אפריל 2010 יום חמישי
הבוקר תוכנן לי טיפול כימותרפי מספר ארבעה עשרה, אך הוא נדחה. במקום זה זכיתי לצחוק מתגלגל, זאת בהמשך לבשורה טובה שקיבלתי אתמול ונספר עליה בהמשך.
תחילה נסביר איך גרמו לי לצחוק מתגלגל. התקשרתי להרשקו, אל"מ במילואים הרשקו. איש לא צעיר, אך מלא מרץ וסיפורים כעץ רימונים. הוא סיפר לי שמשק"ית הקישור שלו התקשרה אליו ונזפה בו שלא השלים מסמכי ת"ש ולא החתים את הוריו על הבקשות הנדרשות. מחאותיו של הרשקו לא הועילו. הצעתי לו להתייחס לכך בקוריוז, לשמוח שצה"ל החזיר אותו למעלה מארבעים שנה אחורה, ואולי בעידן הטכנולוגי תימצא הדרך להחתים את המתים על מסמכים.
באשר לעידן הטכנולוגי, השתכנעתי לעלות את הרשומון בבלוג שלי בקפה דה מרקר. הפנמתי, שהמחלה יכולה להימשך זמן רב מאד ואיתה הרשומון, ואולי אני מפספס אדם אחד או שניים שיכולים להיעזר בכתיבה שלי. אולי חולה אחד או בן משפחה אחד יפנה אלי לקבלת עצה דרך הבלוג, דיינו. בנוסף, לך תמצא עורך והוצאת ספרים, שתהיה מוכנה להוציא את החומר שכתבתי כספר כרוך המופץ בחנויות הספרים. ממילא התכוונתי, שהוא יחולק חינם במחלקות האונקולוגיות כמעין חומר אלטרנטיבי לחולים ובני משפחתם.
שר האוצר יובל שטייניץ, או ליתר דיוק עוזרו של בנימין נתניהו לענייני משרד האוצר, הצהיר שאין לו כוונה להתערב בשכר הבכירים, שמרוויחים מיליוני שקלים. קפיטליזם חזירי. ולחשוב שאישה אחת, שלי יחימוביץ, עומדת מול התפיסה הזו כמעט בודדה. אני מרשה לעצמי לשער ולא בזהירות, על קרבתו ותלותו של ה - כמעט שר בשכבת הטייקונים והמנכ"לים הבכירים. אחרי הכול, פוליטיקה אינה שליחות ומקצועי נצחי. יום אחד הוא עשוי למצוא את עצמו מתמודד על תפקיד בכיר ששכרו בצידו, בעצם מכל צדדיו.
לא שכחתי מהבשורה הטובה, שהחלה בעצם בבשורה מרגיזה. אתמול, כמנהגי בזמן האחרון, במהלך הכנת ארוחת צהריים לנו ובעיקר לסתיו, התקשרו אלי מבית החולים הדסה והודיעו לי, "לא להגיע לטיפול הכימותרפי המתוכנן ביום חמישי, כי אין אישור לתרופה". נשבע לכם ששמרתי על קור רוח והמשכתי במלאכת היצירה הקולינרית שלי, בעוד חגית מתמלאת זעם ותדהמה. כשסיימתי את עיסוקיי, התקשרתי לפרופסור נחושתן, ששוב סיפר לי על בעיות ביורוקרטיות באישור התרופה הכימית, אלימטה. מישהו לא הזמין אותה בזמן. האונקולוג שלי יודע שהדחייה לא תמצא חן בעיני. אחת המזכירות התקשרה. פרופסור נחושתן יודע, שאני איש של זמנים ואינני אוהב שטיפול נדחה בגלל רשלנות או חוסר תשומת לב של מן דאו במערכת. פרופסור נחושתן המכיר אותי היטב, התקשר להמתיק את ההודעה המאכזבת "דבר ראשון שעשיתי הבוקר היה לבדוק את ה – CT שבוצע לפני שבועיים", אמר. המומחית לרנטגן חברה של פרופסור נחושתן, כך הוא כינה אותה, קבעה שהכתם הנוסף שהתגלה, אינו גידול, אלא כנראה זיהום, דלקת. בשורה נפלאה, אם כי כל בשורה במחלת הסרטן יש לקחת בעירבון מוגבל ובזהירות הראויה לטוב ולרע. בנוסף לחוסר התזוזה בגידול הישן, שכבר כונה פעם אחת "דרדלה", יש בהחלט מקום לאופטימיות זהירה, או לפחות להרגיש רגוע יותר, הרי אנו חיים עם המחלה ומשיבים לה מלחמה ערמומית, כפי שראוי לה.
כל כך דאגנו, מצב רוחנו ירד לשפל המדרגה ולבסוף מתברר שכנראה הממצא הנוסף בריאות אינו גידול נוסף, אלא דלקת. דלקת שנגרמה מההקרנות ומלווה אותי עד היום (אוגוסט)
כהרגלי בימי חמישי, הסעתי את מרדכי שרמן לטיפול דיאליזה ולאחר מכן נגשתי למחלקה שלי להסדיר את הטיפול הכימותרפי שבוטל, כדי שזה יבוצע ביום ראשון. בדרך קניתי לפרופסור נחושתן את הספר "אפלטון ואתון נכסים לבר" ממספר טעמים. זו מתנה צנועה המסמלת אין סוף הערכה לרופא שלי, הספר גדוש בבדיחות איכותיות ונכתב באהבה להומור ומפאת קוצר הזמן של הרופא שלי, גם קריאה של מספר עמודים ביום, אפילו שניים שלושה, לא תפגום בהבנה ובהנאה. בזמן הגעתי, פרופסור נחושתן השתתף בסמינר בהדסה הר הצופים, אז עד לחזרתו ביצעתי מספר סידורים הכרחיים, כמו הזמנת תורים לבדיקות, הארכת אישור החניה, איתור מספר הניד של האח ניסים וכיוצא בזה. לקראת הגעתו של פרופסור נחושתן, ישבתי בכניסה למחלקת אשפוז יום אונקולוגית והתענגתי על הרגשתי הטובה והתחזקותי ההדרגתית ובסתר ליבי גם שבע רצון מהדחייה הקלה הצפויה לי בטיפול הכימותרפי. כשהיגיע פרופסור נחושתן, מחובר כמובן לאוזניית הנייד שלו, הוא ניגש אלי, התיישב למולי, משך שולחן עגול סמוך אלינו ו"פתח משרד". אצל כל רופא אחר הדבר היה נחשב לרפואת מסדרון, לא אצל פרופסור נחושתן, שאצלו כל מגע עם חולה הוא אישי, מקצועי ומתובל בהומור. אמרתי לו שהבאתי לו שוחד בצורת ספר והלוואי שכל מעשי השוחד היו כאלה.
פרופסור נחושתן ניגש למלאכת אישור הטיפול הכימותרפי ושוחח עם גדי אחראי בית המרקחת, שבאותו הזמן אכל ארוחת צהריים. פרופסור נחושתן לא מרשה לעצמו "להשחית" את זמנו בארוחת צהריים מסודרת ומסתפק בקרקרים, כמובן שנזפתי בו, אנו צריכים אותו בריא ורגוע. מתברר שקופת החולים שלי מכבי מערימה קשיים על אישור התרופה הכימית אלימטה, כי לפי הפרוטוקול הטיפול תם למעשה. בסופו של דבר התרופה אושרה תחת ההנחה וההבטחה, שאני יבצע CT בתחילת החודש הבא, ואז יבחנו אם יש צורך בהמשך הטיפולים.
לצורך הבנה בסיסית ובשפה פשוטה, אני מדגיש שאם התוצאות של הבדיקה יהיו טובות, יאושר הטיפול, כי הטיפול "עובד". במקרה ההפוך בו התוצאות אינן טובות, סביר שהטיפול לא יאושר וצריך לחפש אלטרנטיבה אחרת.
עם קבלת האישור לתרופה, החליט פרופסור נחושתן להכניס אותי לטיפול כימותרפי ולא להמתין ליום ראשון ואכן כך קרה. במחלקת אשפוז יום, יש שני אלופים בהכנסת עירוי לחולים עם ורידים בעייתיים, ניסים, שנמצא בחופשת מחלה ומישל, שלא מפסיקה לעבוד לרגע. מישל מצאה וריד במהירות, ברוך השם.
אט - אט בעודנו יושבים במסדרון, התכנסו חוליו ומטופליו של פרופסור נחושתן סביבו. מזל שהוא יודע לחלק קשב בין שני חולים במקביל, לענות לטלפון ולמלא הזמנה ל – CT. האמינו לי שאף חולה לא נפגע ולא מקופח.
עם תחילת הטיפול הגיעה חגית, שלא הייתה עימי מתוך הנחה שהטיפול יערך ביום ראשון. חגית החליטה מזמן שלא יהיה טיפול בו אשאר לבד, גם אם ארגיש טוב.
9 אפריל 2010 יום שישי
אני מקבל את הצעתו של סוכן הביטוח שלי, שוקי קלפר, לעלות את הרשומון באינטרנט. השתמשתי בבלוג שפתחתי בעבר בקפה דה מרקר ממש סמוך לגילוי המחלה. הנימוק שלו, "אולי זה יכול לעזור לאחרים", שכנע אותי ושחרר אצלי כפתור לחץ מאד גדול.
לכתוב משחרר לחץ, לפרסם זאת לידיעת כולם, היה כבר שחרור כפול ומכופל של לחץ שהצטבר בנשמתי.
14 אפריל 2010 יום רביעי
ביום ראשון היה לי ראיון התנדבות אצל מנהלת יע"ל, יחידת עזר לחולה. ביקשתי להתנדב במחלקת האשפוז האונקולוגית, מסרתי תמונת פספורט ופרטים אישיים. עדכנתי את נתן, האח הראשי, ואני מצפה שיחזרו אלי. נתן מייעד לי תפקיד של ישיבה בדלפק הקבלה שאינו מאויש בשעת הצהריים. אמרתי לו, שכל תפקיד שיסייע לחולים, או למחלקה , יהיה מקובל עלי ברצון. בהתנדבות אין מושג של עודף כישורים, הרי כבר חילקתי מזון, עודני מסיע חולה, צבעתי בתים של עולים חדשים. דווקא הפעולות הכי בסיסיות הם הכי משמעותיות. יש ערך רב להקל על חולה, או על בן משפחתו בחיוך ובהכוונה, מתוך הניסיון שצברתי.
שוחחתי טלפונית עם האח ניסים שחטף שבץ מוחי. חשתי את ההתרגשות והרעד בקולו. ניסים מתחיל לחזור ולדבר ואם הדבר לא היה כך, הייתי זועק לאלוהים, שהוא מתאכזר אל הטובים ביותר שברא.
באופן יחסי הגבתי קשה לטיפול הכימותרפי האחרון, בהשוואה לטיפולים האחרונים. עייפות כבדה נפלה עלי, הרגשה דומה מאד לטיפולים הראשונים ושונה לגמרי מהטיפולים האחרונים, שלא הכריעו אותי. רק אתמול התחלתי להתאושש ואז השתלטה תחושת העצבות, כמעט דיכאון. אתה מבין שאתה אדם כל כך חלש ותלותי והטיפול הוציא ממך כל גרם של אנרגיה חיובית. חגית תומכת כהרגלה, אך לך תסביר לה עד כמה העצב משתלט. גם בתוך ים העצב היה רגע של שמחה, כאשר ביום שני בבוקר העליתי את הפוסט הראשון, רשומון סרטן, לבלוג שלי. יש לי כל כך הרבה ציפיות ממנו ובעת ובעונה אחת אינני מצפה שיקרה דבר. זה נכון, שההבנה הבסיסית היא לחיות את ההווה, לעשות טוב ולחיות לצד המחלה, אבל לפעמים חוטאים בחטא הצורך בריגוש. דבר מה שיטלטל את נפשך וירים אותך גבוה. יש לי חומר כתוב ומוכן לתקופה ארוכה. עבדתי עליו קשה ובהנאה גדולה. אחת לשבוע אני אוסיף קטע חדש. נראה שהכותרת תהיה רשומון סרטן 2, רשומון סרטן 3 וכך הלאה. אני אוהב סדר ומספרים. בהמשך אעלה גם תמונות מתקופות שונות במחלה. בתוך יומיים זכיתי למאה וחמישים צפיות, לא רע, אך מאידך אפס תגובות. השם, רשומון סרטן, מעורר סקרנות, אך אין זה אומר שקוראים את החומר.
אונקוטייפ, מושג חדש שפרופסור נחושתן הכניס לשיח בינינו. אני טרם יודע, או מבין למה הכוונה בדיוק, אך בגדול אני מבין, שאלה הם בדיקות הבוחנות את דוגמת הגידול שלי, שהוצאה בניתוח מהראש, במטרה להעריך את סיכויי חזרת המחלה ומהו הטיפול המתאים. אפשר לחשוב שנפרדתי מהמחלה שהנה הגיע השלב שאנו בודקים את סיכויי חזרתה? יחד עם זאת לגבי התאמת תרופות חדשות, בהחלט נשמע הגיוני.
בסופו של דבר הבדיקה שביצעתי באופן פרטי, אין דרך אחרת, לא תרמה מידע, שעשוי לעזור בטיפול.
הארץ גועשת ורועשת, פרשייה רודפת פרשייה וקודמתה מסרבת לגווע. פרשיית חדר המיון באשקלון, החרדים מתכוונים לנהל מלחמת חורמה, משוכנעים שאלוהים איתם. פרשת הולילנד, שהייתה בנערותי שכונה קסומה, עם מלון רומנטי עם הבת של בעל המלון חלקתי חוויות בגרות. פרשיית ענת קם, לא להאמין איך גניבת מסמכים הופכת למאבק על חופש העיתונות.
יום שבת 17 אפריל 2010
השעה מעט אחרי תשע בבוקר, בקפה קולנוע סמדר טרם השלימו את התארגנות הבוקר. למכונת הקפה ידרשו לפחות עשר דקות נוספות להתחמם ופתיחת המטבח לא נראית בזמן הקרוב. המטבח ממש לא חשוב לי, אבל לקפה אצטרך להמתין בסבלנות. יצאתי לסיור קטן באזור. מי שלא ביקר באזור חייב לעשות זאת ללא דחייה, אין מקומות כאלה. אם ננחית פה, בעיניים עצומות, כול תושב ישראל שאינו ירושלמי ואינו מכיר את השכונה, לא יהיה לו ספק, שהוא נמצא באיזשהו כפר אירופי.
מרחוב לויד ג'ורג', בו ממוקם הקולנוע והקפה, פניתי ימינה לרחוב סמאטס, עד המפגש עם רחוב כרמיה, שהתפרסם בשנים האחרונות שלא בטובתו ובמקום שם של רחוב הפך לשם של פרשיה, פרשית כרמיה. אף אחד לא גר בבית וככל הידוע לי אולמרט מכר אותו. אני מקווה שלא הוטלה קללה על הבית המדהים.
אם כך, אתם יכולים לבקר בירושלים ולעשות טיול פרשות. כבר בכניסה לעיר תמצאו את גשר המיתרים. מכוער להפליא, ללא שימוש כמעט ולמעשה תקוע כמו האות השביעית ב א-ב. תמשיכו במערב, די סמוך לכניסה לעיר, בביקור בפרשת הולילנד, שתבטיח לכם נוף מדהים ותחושה קשה שמחרבנים עלינו ומשתינים מהמקפצה הכי גבוהה בעיר. זו ההזדמנות להסביר דבר, או שניים, לילדכם בלי להתלהם יתר על המידה, רק להסב את תשומת ליבם. יתכן שגם אתם וגם הם תמצאו במקום יופי. הסבו את תשומת ליבכם לשאר נופי העיר ושחקו במשחק, מצא את ההבדלים. משם סעו לפרשיית כרמיה. המקום כמו השכונה כולה, המושבה הגרמנית, נבנה על ידי הטמפלרים, לא ציונים גדולים, אך לבנות ולהשאיר לנו מורשת אדריכלית הם ידעו גם ידעו. אם תגיעו בשעות הבוקר הקשיבו לקול הציפורים. אני לבושתי לא מבחין בין הסוגים השונים, אך גם ללא הבחנה זו, אם תקשיבו ותישאו עיניכם גבוה לעצים התמירים, הרגשת שיכרון תציף אתכם. אין לי ספק, שתבינו מאד מהר שבשכונה הפסטורלית לשעבר, הולילנד, הבניינים גבוהים והעצים בגובה הדשא, ומאידך באזור רחוב כרמיה הבתים נמוכים והעצים גבוהים ומשום מה זה הרבה יותר טבעי והרמוני. טיילתי רבע שעה בחו"ל, בלי דרכון בלי צורך במטבע זר ואם רציתי ללון ולמצוא מיטה נוחה, יכולתי להיכנס למלונית, שנקראת "בית קטן במושבה" הסמוכה לקולנוע. להשלמת החוויה, עוד באותו היום, הייתי צופה באחד מסרטי האיכות המוקרנים בקולנוע. סיימתי קפה ראשון ואני מייד אזמין את השני, אחרי הכול הפסקתי כבר מזמן לעשן... לעיתים אני מאד עצבני וגועש, טוב מעולם לא נחשבתי לאדם שליו ורגוע, אך כעת המצב מעט חמור יותר. הסיבה לכך יכולה להיות תסכול מהמחלה, תגובה לסבל שאני עובר כמה ימים ברצף, סתם הרגשה שהחופש נשלל ממני, למרות שמעולם לא הייתי כל כך חופשי כמו עכשיו. התוצאה היא עימותים ומתחים. לצערי באופן חריג גם עם חגית, שבאופן טבעי עצביה נמתחו מאד בשנה האחרונה. לפני שיצאתי הבוקר מהבית, שלפתי את הכוס שהיא אוהבת, הנחתי אותה על השיש, שפכתי קרקעית הכוס את כמות גרגירי הקפה והסוכר בטעמה האישי והחלפתי את המים בקומקום למים טריים. חגית מעריכה מאד מחוות קטנות ואני אף יותר נהנה לעשות אותם.
הבוקר קיבלתי תגובה מרגשת מקורא לבלוג שלי. אני מאד משתדל לא לייחס חשיבות למה שחושבים על כתיבתי. ראשית כי לעולם לא אחשוב שלכתיבתי יש ערך ממשי, או איכותי, היא נעשית בעיקר כדי לרפא את נפשי, אבל נעים לדעת שישנם אנשים שחושבים שיש בכתיבתי ייחוד כלשהו.
למדתי לכתוב בשעות הבוקר כך שבשעות הבוקר אני "משחק אותה סופר" ואם ישאלו אותי במה אני עובד אוכל להצהיר כמעט בלב שלם, אני עוסק בכתיבה ואם ישאלו איזה סוג כתיבה אשיב סוג של רשומון ואם יקשו וישאלו איזה רשומון, אשיב רשומון סרטן.
כפי שאמרו והצהירו רבים וטובים לפני, הסרטן אינו רק מחלה הוא גם הזדמנות להגשים חלומות בעיקר את הפשוטים והבסיסיים ביותר. אתמול הגשמנו חלום פשוט כזה ואפינו עוגת שמרים עם שוקולד. עשינו זאת בעבודת צוות מלווה במתח אינהרנטי. שתי הרולדות יצאו נהדר. לא מושלם, כי לא מעט ממילוי השוקולד גלש החוצה, התחתית נחרכה מעט ונצטרך להתאים את מידת החום הנבחרת לעוצמה הגבוהה של התנור שלנו. יחד עם זאת "יצאה" עוגת שמרים בטעם שהכרתי מבית אימא, עם מרכיבים איכותיים מהשורה הראשונה.
תוך כדי הגשמת חלומות, אני מתמודד ומוטרד מכל מיני עניינים שוליים ומעצבנים. טרם חזרו אלי מארגון ההתנדבות יע"ל בהדסה ייתכן ואני לא מתאים להם. האופנוען שפגע ברכב בו סתיו נהגה לא דיווח לביטוח שלו, דבר המאלץ אותנו לתבוע את הביטוח שלנו ולשאת בהשתתפות עצמית. אין לי הצלחות משמעותיות בהבאת לקוחות לעסק ולמעשה גם אינני משקיע בכך מספיק זמן. ינון מתקשה לפרוץ קדימה ומערימים עליו קשיים לא מעטים. בין לבין וכדי למצוא מעט נחמה, נסענו לקאמרי וצפינו בהצגה "משרתם של שני אדונים", הנאה גדולה. דרור קרן עושה את תפקיד הראשי, כמשרתם של שני האדונים, בצורה המעוררת כבוד. לא ראיתי את ווילוז'ניק בתפקיד ואני מעריץ גדול שלו, אבל השחקן, דרור קרן, לא אכזב אותי כלל וכלל.
המתח שבין להמשיך לכתוב ולעדכן את הרשומון, להתעמק ולהקפיד על רצף הרשומון למול העריכה והכנה נדרשת לעלייה לבלוג, יצוף כנראה כל פעם מחדש סמוך למועד העלייה. כאיש של זמנים ומדדים החלטתי על יום שני כמועד שבועי לעליית חמישה עד עשרה עמודים בבלוג. אני חוזר להכנת החומר שיעלה ביום שני.
עם הזמן השתנו הכללים ובטח עוד אבצע שינויים נוספים.
יום שלישי 20 אפריל יום העצמאות
צעדתי מליבה של שכונת בית וגן להר הרצל, עד לחלקה בה קבור בן דודתי יצחק מולכו ז"ל, מרחק לא קטן, בחום שהקדים. היה זה אתמול ביום הזיכרון לחללי צה"ל, בדיוק כמו שצעדתי בשנה שעברה, אלא שאז הגעתי לחלקה ולא מצאתי את הקבר. הייתי אדם חולה שלא יודע על מחלתו. הפעם נעזרתי מעט בפיני, שהסיע אותי לשכונת בית וגן עד למחסום המשטרתי. משהו, סוג של משקולת קשור לרגלי, שמתקשות בהליכה ועמידה. אני לא מלין על כאבי הרגליים והקושי, סגרתי מעגל, עברה שנה ועמדתי במשימה. כנהוג בצה"ל נשלח לכל קבר נציג. סגן משנה חמוד וחביב הגיע מפיקוד הצפון לחלקת הקבר של בן דודתי. באופן טבעי התחברנו על רקע השירות הצבאי. אני כהרגלי סיפרתי בקצרה על מחלתי והוא סיפר, שאימו הייתה חולת סרטן ואני כהרגלי שאלתי לסוג, "בכבד" הוא יורה את התשובה, "נו" אני אומר, מאיץ בו לספר על מצבה הנוכחי, הוא מחייך ואומר "נפטרה", אך מוסיף במהירות זה לקח ארבע שנים, כאילו לנחם אותי. אני נלחם כמעט שנה, אז יש לי לפחות שלוש שנים, חולפת מחשבה רדודה בראשי. "אבל אתה נראה חזק ותתגבר על זה" אמר והניח את ידו על כתפי והצמיד אותי אליו, בעודנו יושבים זה לצד על גדר נמוכה למול שורות הקברים.
"הגברים במשפחה הזו לא חזקים, מזל שיש נשים", אמרתי לדודתי רותי. בן אחד שלה קבור לפנינו השני נע רק על כיסא גלגלים והאבא לא יכול לעלות להר מסיבות רפואיות. היא הנהנה בראשה וחייכה מעט, סוג של חיוך כואב. אישה חזקה דודתי, קורצה מהחומר הנכון. "גיהינום" אמרה והוסיפה "אבל ראה איך החיים חזקים מהכול". במקום לעשות הכנות לצליית בשר, קצת לפני שיצא יום הזיכרון ונכנס יום העצמאות השישים ושניים, עשינו ארבע רולדות מבצק שמרים, אחת של תפוחים, אחת של קינמון וסוכר ושתיים עם מלית שוקולד. במהלך העבודה קצת רבנו על גובה הרידוד הרצוי לבצק, לפני שמורחים אותן במלית, אבל כל עבודת צוות מוצלחת יכולה לעורר ויכוחים. הזמנו את הוריה של חגית איתם הגיע מוטי, האח הצעיר, מלווה בחברה שלו. וביום העצמאות הזה צפינו בשידורי הטלוויזיה ואכלנו עוגות שמרים. כנראה שבחג השבועות הקרוב נעשה על האש....
יום העצמאות. יושב וכותב בקפה קולנוע סמדר, מעט מאד אנשים, טוב יש הרבה בילויים אחרים ביום כזה. יש בי עצב, שלא לומר רמה מסוימת של דכדוך, על כל – כך הרבה פספוסים..
יום שישי 23 אפריל 2010
רייטינג, כניסות ותגובות
עד כה העליתי שני פוסטים לבלוג. הראשון נקרא רשומון סרטן השני רשומון סרטן 2. ביום ראשון הקרוב אעלה פוסט נוסף. אני חייב להודות, שהרייטינג המתבטא בכמות הכניסות והתגובות, נמוך, שלא לומר נמוך מאד, ביחס לכותבים אחרים בקפה דה מרקר. היות ולא היו לי ציפיות, אלא רק חלומות כמוסים, גם מידת האכזבה קטנה. אני אמשיך לכתוב את הרשומון, גם אם זה ישמש רק כתרפיה שלי ויעניין רק את הקרובים אלי. אני לא באמת חושב שיש בכתיבתי משהו מיוחד וייתכן שנושא הסרטן נדוש ולא רוצים לקרוא עליו. בין הבחירה ברייטינג גבוה להמשך חיים אפילו משעממים אני בוחר בחיים וגאה על כך שליאור דנגור, החולה בסרטן, שגם לו בלוג, אבל ב – YNET, עושה זאת בהצלחה רבה וגם הפיק סרט על מחלתו. את הסרט ראיתי בערוץ הבריאות לאחרונה. הבחור מתנסח בצורה מעולה, חד ובהיר ולא מסתיר את רגשותיו. ההזדהות שלי עם דבריו הייתה מוחלטת. אימצתי את הביטוי שלו, "כאב כללי", ואני נוהג עכשיו להשתמש בו. הוא מבטא את הצירוף של התחושה הלא נעימה, פיזית ונפשית, של חולה הסרטן. מאז הכימותרפיה האחרונה, לפני כשבועיים, יש לי כאב כללי, שמורכב מהשפעת הטיפול, מהדלקת בראש, שרק אמש חשתי שהיא סוף כול סוף עוזבת אותי, מצינון כללי אולי שפעת ומגעגוע. געגוע ענק לכל מה שידעתי וחוויתי לפני שחליתי.
התנדבותי בארגון יע"ל בהדסה אושרה ונתן האח הראשי הבטיח להיות איתי בקשר ולתאם את הפעילות. אם לא יצור קשר אני אתייצב במחלקה בעצמי. פרופסור נחושתן ביקש ממני לוותר על ההתנדבות במחלקת האשפוז האונקולוגית, לדעתו זה קשה מדי. לדבריו, אפילו לו זה קשה מדי, כאשר הוא נקרא לשם. גם חגית מנסה בעדינות לכוון אותי להתנדבות אחרת, כמו הסעת חולים, בנוסף למה שאני מסיע כיום. אני אתנדב במחלקה עצמה, אלא אם פרופסור נחושתן יוכל לסדר את התנדבותי במחלקה שלי – אשפוז יום אונקולוגי. כידוע לא אישרו לו בעבר את הבקשה.
בסופו של דבר לא נמצא לי "שימוש" בהדסה. תרומתי לחברה היא בהסעת חולים לטיפולים. אל תקלו בה ראש. לגבי החולה המוסע זו תרומה מאד משמעותית וחשובה. מי שיכול יעשה מצווה מהמעלה העליונה, אם ייטול על עצמו סוג כזה של התנדבות
רק השבוע (אמצע אוגוסט ) הופנתה תשומת ליבי לכך, שחציה השני של המילה כימותרפיה, היא תרפיה. לא זכור לי שהכימו גרם לי לתרפיה, אבל הכתיבה בהחלט כן.
ליאור דנגור ז"ל, שמוזכר בפוסט זה, נפטר בחודש יוני. מחלת הסרטן האיומה וסיבוכיה הכריע אותו, יהי זכרו ברוך.
25 אפריל 2009 יום ראשון
היום העליתי לבלוג את הפוסט השלישי. כידוע החיים מלאי הפתעות ולא ציפיתי שהרשומון יעניין, בראש ובראשונה, את המשפחה הקרובה והמורחבת, את החברים ואת אלה שאוהבים אותי. מתברר שזה מעניק להם כלי להגיב, להזדהות, להחמיא, לתמוך ובעיקר להיפתח. אם יש דבר שאני לומד על עצמי שכתיבתי, שאני באופן אישי לא מתפעל ממנה, מעוררת אצל הקוראים פתיחות ורצון לחשוף את רגשותיהם. מאד מעניין לגלות מה הם חושבים עלי ואותי מעניין לדעת איך הם חושבים. אז נכון לעכשיו, שבועיים מאז עליית הפוסט הראשון הוא מעניין את הקרובים אלי ומשמש אותם ככלי להבין את התחושות הכי עמוקות ולעיתים הכי כמוסות שלי. כמובן שאינני יכול לחזות לאן יתפתח הבלוג, אם יתפתח ויצבור תאוצה בכלל, אבל אני את שלי כבר קיבלתי. העידוד והחיזוק, שהגיעו בעקבות הבלוג, שווי ערך ויותר לכל מה שקיבלתי עד עכשיו. התגובות של ילדי ינון וסתיו המחכים כל פעם מחדש שיעלה פוסט נוסף, הציפו אותי באושר.
העזה שלנו והרצון לחיות את החיים משתפרים. אני יוזם פעילות חברתית ותרבותית, שבקצה שלה מסתתרות להן שתי בדיקות די מכריעות , המתוכננות לשבוע הראשון של מאי. הראשונה CT , שתאבחן את מצב הגידול בריאות ו – MRI, שתבדוק את מצב הגידול בראש. עד אז נפגוש את החברים לערב עוגות שמרים מעשה ידינו, בסוף השבוע הקרוב ניסע לצפון להספיק ולראות את הפריחה וזרימת הנחלים, אשתתף בשיחה וקריאה עם הסופר מאיר שלו ומייד לאחר הבדיקות, נעשה לנו שישי שבת תרבות, שתכלול הצגה, "ימי שלישי עם מורי", ומופע של מיקי קם.
שוב שינוי בטעמים ובתיאבון. אתמול, בפעם הראשונה מזה חודשים רבים, העדפתי לנסות ולאכול ספגטי ברוטב עגבניות. ספגטי אותו צרכתי שנים בכמויות מרשימות. זה היה סביר. אכלתי כרבע מנה, זהו הישג, גם המאכלים החביבים עלי עד לאחרונה, דג בגריל וסטייק, התחילו את דרכם בפי בכמויות קטנות ועם הזמן נאכלו מנות שלמות ומשביעות. השוני בטעם מתחיל בשינוי בריח. הריח של הדג והבשר לא מושכים אותי יותר. אני בקפה קולנוע סמדר, שמח שמסוגל לכתוב גם בשעות הערב. עוד מספר דקות אקפל את המחשב הנייד, אצא לרחוב הראשי, עמק רפאים, ואולי רק אולי, אנסה את הפיצה החדשה, "פיצה איטליה".
27 אפריל 2010 יום שלישי
כל מה שתכננתי לפני יומיים השתבש, אבל קודם לכן, אם מסקרן אתכם, האם אכלתי את הפיצה? אני יכול לבשר שקניתי פיצה, אבל לא אכלתי אותה. הפיצה נראית יפה וטעימה, בצק אוורירי, גבינת מוצרלה, אבל בשורה התחתונה פיצה תפלה. אינני עושה להם עוול, המקום מלא מפה לפה וגם מעוצב כפיצה מתוחכמת, הבעיה כנראה אצלי.
במסגרת החזרה לספגטי, אמש כבר הגעתי לחצי צלחת, אני חש שתהליך החזרה לאכילת ספגטי הוא בכיוון הנכון.
ביטלנו את הביקור בצפון. כמעט ארבע שעות שהינו אתמול בחדר מיון. אני סובל מזיהום בריאות. החולשה, חוסר התיאבון והחום, שהופיע אמש בשעות הערב הם תוצאה של זיהום בריאות. בשפה פשוטה דלקת ריאות. זה מדכא מחד ומעודד מאידך ומצביע על כך שאין התפתחות בגידול בריאות אלא זיהום. את הזיהום ראו בבירור בצילום הרנטגן והשוואה ל CT האחרון מצביעה על כך, שהחשד לגידול נוסף בשער הריאה השמאלית הוא בעצם זיהום. אני לא מזלזל בכך, אבל עדיף זיהום על גידול. קיבלתי אנטיביוטיקה עד ליום חמישי הקרוב, אז גם יגיעו תוצאות תרבית הדם, שתן ודגימת ליחה. ספירת הדם בהחלט תקינה וגם זה מעודד. אם תשאלו לגבי פרופסור נחושתן, אז כמובן שהוא היה מעורב באירוע החריג. הוא דרש ממני להגיע למיון ולערוך בדיקות ולא להסתפק בביקור במרפאת "טרם". כמובן שהוא התקשר לשאול לשלומי ועמד בקשר עם הרופאה התורנית ובעצם הנחה אותה מה לעשות.
במקביל נחתה שולה זקן בארץ לאחר מסע החגיגות בלוס אנג'לס. אישה "מכוערת" ודוחה. אישה שאיבדה את ראשה, התעוורה ולא מבינה את מעשיה. יש לקוות שתבלה שנים רבות מהצד השני של הסורגים. לא כי אנו נקמנים, אלא כי אני מאמין, שמדובר באישה מושחתת הראויה לענישה כואבת, שאחריה תצטרך להתחיל את חייה בגובה משכורת המינימום. אני יודע שזה נשמע תמים, אך כך צריך להיות. אם כול, או רק חלק מהאשמות והחשדות נכונים, אני מקווה שתיאסר ותשלם את מיטב כספה ולא שחס וחלילה ילדיה ייהנו מהעושק של כולנו.
כמובן ששולה זקן עודנה חשודה בלבד...
28 אפריל 2010 יום רביעי
ירושלים – עיר מתה ומה לי ולטדי קולק
עשרים שנה, אולי יותר, שעסקנים ויזמי נדל"ן שודדים את העיר הזו. האבסורד הוא שניתן להתפרנס "מעיר מתה", ביטוי שיוסבר בהמשך. עסקי בתי קברות היו תמיד עסק מוצלח, לאלה שהיו מוכנים לעסוק בהם. אני אוהב את ירושלים. ככל שעברו השנים, כך אהבתי אותה יותר ויותר וכך אני יותר ויותר זועם כששודדים אותה ללא רחמים. אינני חושב שהשחיתות ואי הסדר הביורוקראטי, החלו בתקופתו של אולמרט כראש עיר. הוא אכן שכלל והביא אותם לדרגת אומנות, אבל גם קודם לכן בתקופת קודמו טדי קולק הנערץ, לא התנהלה מחלקת התכנון והבנייה באמות מידה של חסידים, סגפנים ול"ו צדיקים. אני אומר זאת למרות שטדי קולק נפרד מאיתנו לפני שנים רבות בשיבה טובה ולא תמצאו רבים שחושבים כמוני. והנה הקשר שלי לטדי:
בקומה העשירית בבית גיל הזהב, שבשכונת קריית יובל בירושלים, התגורר טדי עם רעייתו בשכנות להוריי. בשנת אלף תשע מאות תשעים ושלוש, קרא לי אבי למיטת חוליו וביקש שנמכור את הדירה הקטנה בה גרו מעשרות שנים ונרכוש יחידת דיור בבית גיל הזהב למען אימא. זה מה שעשינו. את הפרש התשלום, שעמד על כמה אלפי דולרים, מימנו מכספי הפיצויים של אבי. וכך מצאו אבי ואימי את עצמם חיים בדירה של חמישים מטר ומשלמים דמי אחזקה חודשיים גבוהים כנהוג במקומות האלה. הורי הסתדרו בקלות, שניהם למדו לחיות בצניעות משחר ילדותם. הדירה של טדי קולק הייתה שונה. מעולם לא הייתי בה, אך בגודלה הייתה יותר מכפולה, כראוי למעמדו של טדי. ככל הידוע לי טדי לא נאלץ למכור נכס בו הוא גר כדי לרכוש דירה בפרוייקט. בימיו של טדי קולק כראש עיר רכשנו, בתחילת 1993, דירת חדר בת עשרים ושמונה מ"ר היה זה אחרי שהחלטנו להשתקע מחדש בירושלים. הכוונה הייתה להוסיף למבנה הקיים עוד כשישים מטר מ"ר, על בסיס העובדה שהשכן מעלינו כבר הרחיב דירת חדר דומה חמי ניגש למחלקת תכנון ובנייה ובדק האם תהיה אפשרות לבנות במקום. התשובה הייתה בהחלט כן, שיגישו בקשה להיתר ושיהיה בהצלחה. על סמך אותה אמירה השקענו את כל כספינו בתוספת משכנתא ברכישת הנכס שאמור היה להיות בית חלומותינו. בקשת ההיתר נדחתה בנימוק של חוסר אחוזי בנייה והתנגדות של השכנים. מאותו הזמן התחלתי ללמוד פרק בהלכות תכנון ובנייה, שחיתות, שוחד, בירוקרטיה, תב"ע וכיוצא באלה. בלית ברירה גרנו בדירה שכורה. שילמנו את הפרש השכירות, את המשכנתא, את האגרות ודמי הטרחה של בעלי המקצוע. קרוב ל – לשבע שנים, שבע שנים רעות, חיכינו עד לקבלת ההיתר. טדי קולק פרש, הגעתו של אולמרט לא שיפרה את מצבינו. אילו ידעתי שעלי לשחד פקיד כזה או אחר יש לי מספיק עדים שיעידו שלא הייתי עושה זאת, אך איני סולח לעצמי שלא הבנתי מה השיטה, שלא הבנתי איך דברים מתנהלים. כדי שיהיה מעניין, נאלצתי באותה תקופה לשלם ערבות לבן משפחה, אבי נפטר והקרירה הצבאית עברה טלטלה.
בין לבין נבנו בעיר הזאת מפלצות ענק ולא רק המפלצת של הולילנד. בכל העיר הזאת פזורים מפלצות שהעשירו עסקנים למיניהם. פרויקט ימק"א, פרוייקט משכנות האומה, פרויקט ירושלים של זהב ועוד.
בדרכי למסעדת מקרוני, הסמוכה למבנה בו שכנה הכנסת הישנה, ברחוב המלך ג'ורג', הבטתי בפרויקט המכונה ירושלים של זהב. מפלצת של אלפי אחוזי בנייה ואני רק ביקשתי עשרות בודדות להשלים מעטפת שכבר בנויה. בפרויקט ירושלים של זהב לא יגורו אנשים. הרוכשים קרוב לוודאי הם אזרחי חוץ, שלא יתרמו דבר לכלכלת העיר ולא יצילו את מסעדת מקרוני, שתיסגר בעוד מספר ימים. מקרוני הייתה המסעדה בה אכלתי ספגטי ביתי מעולה בתחילת המחלה ועד שאבד התיאבון והטעמים השתנו כתוצאה מההקרנות והטיפולים הכימותרפיים.
עיר מתה הסכמנו אני ובעל המסעדה. ניר ברקת לא רק שלא שינה דבר, אלא אף החמיר את מצבה של העיר. עיר מתה ירושלים, אבל אנחנו אוהבים אותה ולא נלין על כך שאולמרט ושולה זקן יבלו בתאי מעצר.
חייבים להודות החל מחודש יולי הפכה ירושלים לעיר חיה. פעילות העירייה ראויה לציון מיוחד. העיר הומה תיירים מהארץ ומחו"ל.
ערב, אף אחד לא יודע, אבל עכשיו אני בוכה. הדמעות זולגות מעצמם כמו בשיר הילדים. חגית בעבודה, סתיו בחדרה וינון לא בבית. כמו בשיר של שלמה ארצי, "אני בוכה עליו כשאני בוכה עליך". רוב הזמן אני בסדר אבל שהערב יורד, עלי יורד עצב. המחלה הזו מעליבה לא פעם אחת. היום פגע בי רכב בעודי עומד בחניה, רכב גדול. רצתי אחריו, למזלי הספקתי, כי הוא עמד ברמזור. בקושי יכולתי לנשום, הרגשתי כה חסר אונים. אתמול התווכחתי עם סוכן הביטוח שלי על גובה הפרמיה לביטוח המשכנתא. הפרמיה עלתה בצורה משמעותית בעוד התחרות בשוק גדולה ומבטיחה מחירים נמוכים. אמרתי לו שאני שוקל להפסיק את הביטוח ולעבור לחברה אחרת. הסוכן הזכיר לי שבכל ביטוח משכנתא, שחלקו הגדול הוא ביטוח חיים, יש צורך בהצהרת בריאות. הוא לא היה צריך להמשיך. זה ברור, מי יבטח חולה סרטן כמוני! זה מעליב לא מפחיד כי אינני מפחד מהמוות בכלל. אבל לעיתים אני נעלב ממצבי.
ילדה שלי (אוגוסט 2010)
ילדה שלי,
תמיד אוהב אותך ואהיה שם בשבילך,
גם אם תתרחקי ולא תקבלי.
אל תכעסי, גם אם אני כעסתי
אל תפגעי, גם אם אני נפגעתי.
והפתעת והתקרבת
וליווית ותמכת
והיית שם בשבילי
ושוב הוכחת עד כמה מיוחדת את.
ילדה אהובה שלי,
אני עושה עד כמה שאפשר,
בצורה הכי טובה,
לרוב ברכות ולעיתים רחוקות
למורת רוחך,
אבל זה רק מדאגה.
המשך יבוא... © כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010 |