אין אני צריך להרחיב בנושא 'מסמך גלנט' וכולנו יודעים היטב במה מדובר.
עם זאת - לא בטוח שכולם מבינים מהו מקור התככים ומדוע תפקיד הרמטכ"ל - שתמיד היה נחשק - הפך לכה נחשק ומתוקשר כיום.
בכדי להבין זאת, יש להבין את צורת החשיבה של צה"ל - כגורם החולש על תקציבים אדירים והמסוגל לרומם חברות מעלה ולהפילן במחי יד.
ראשית - נתבונן בתקציב שהצבא כה חושש שיקוצץ או שלא יורחב (וכל הזמן מבקשים הרחבה שלו) - ומיד מאיים בקיצוץ שעות אימונים ומיגון (לא תראו לעולם איומים כמו קיצוץ תנאים של בכירים שזוכים לתנאים שמנכ"לים בכירים במשק לא זוכים להם. לא תראו איומים בהורדה של רמת האוכל. לא תראו איומים של ביטול נקודות הספורט וכן הלאה.... רק איומים מפחידים של קיצוץ במיגון כך שכל קיצוץ בתקציב שקול לרצח בדם קר של חיילים מסכנים, בעוד הדרג הבכיר נהנה מנהג צמוד, ימי כיף ולשכה מפוארת שמנכ"לים בחברות של עשרות מיליונים היו שואפים לקבל). התקציב הנחשק - שכיום מורכב כמעט כולו מהוצאות כוח אדם (תתפלאו אבל המטוסים לא עולים כה הרבה כמו האנשים שמטיסים אותם, והנגדים שמטפלים בתפעול, והקצינים שמטפלים בפיקוד, בצי הרכב, במיכלי הסולר וכן האזרחים עובדי צה"ל המפעילים את המלגזות) - מבוסס על הקצבה שנתית/חודשית/רבעונית (תלוי ביחידה) - המחולקת בין שלל ספקי משרד הבטחון המורכבים מחברות תמימות ומחברות בלתי תמימות הידועות בהגדרה 'מקורבים'. כמובן שהספקים יזעקו שמשרד הבטחון וצה"ל חונקים אותם עם התנאים הדרקוניים שלהם - אך בחינה מדוקדקת של הפרטים והשוואתם למחירונים של חברות פרטיות במשק - יגלו מהר מאוד שגם אם המחיר הנדרש נמוך יותר - בפועל מאושרות שעות עבודה גבוהות במאות אחוזים וכל פרוייקט שבמגזר הפרטי מבוצע על ידי 10 אנשים, בצה"ל מבוצע על ידי 500. כך - מצמיח צה"ל חברות שלמות בנות מאות ואלפי עובדים שחוגגות על תקציבים של מיליארדים - לפיתוח פרוייקטים שבסקטור הפרטי היו מפותחים על ידי בית תוכנה ממוצע. הסנגורים ימהרו להסביר שמדובר בפרוייקט המצריך מאות מנתחי מערכות, אלפי מתכנתים ומורכבותו עצומה לאין שעור (שלא לציין הטמעה לאורך 10 שנים ולרוב הפרוייקטים נזנחים לטובת הפרוייקט הבא עוד לפני שבכלל החלו להטמיע אותם) - אך כולנו יודעים שאם הדרישה היתה לבצע את זה עם 20 איש ולא 2000, היו לא מעט חברות שניגשות למכרז ומצליחות לבצע את העבודה עם 20 איש... שהרי כל דבר אפשר לנפח גם למאות אנשים וכולם יראו עסוקים - רק השאלה היא באיזה רמת עומס והאם הסיבוך באמת מוצדק או שנולד בכדי להצדיק את העלויות.
זה מזכיר לי ויכוח שניהלתי בהקשר של מערכת צבאית כלשהי - שעלותה היתה עצומה להחריד וללא הצדקה - ואשר שמתכננים בעוד זמן זה או אחר סוף סוף לחבר אותה לחיישנים שיציינו בזמן אמת מה נמצא היכן. כמובן שהתוספת הזו אמורה לעלות מאות מיליונים נוספים. במסגרת הויכוח (מלווה בכעס שלי) שאלתי את הגורם שעמד מולי (נציג החברה המבצעת ) - מדוע ברשת שופרסל, שלה יותר סניפים מאשר בסיסי צה"ל והרבה יותר פריטים שונים לנהל - בעלות של מיליוני שקלים בודדים יש היום מערכת שמסוגלת לדעת מיקום של כל מוצר בכל מקום ובזמן אמת לדעת מתי הוא ירד מהמדף ועבר לקופה - ואילו בצה"ל זה יעלה מיליארדים? התשובה של הגורם שהחל לגמגם למשמע השאלה המקשה - היתה שבצה"ל דברים ניידים ואילו בשופרסל הם נייחים כמובן שלא נותרתי חייב והקשיתי - "באמת? ואילו ל-UPS ול-DHL יש היום יותר שליחים ניידים בעולם מאשר יחידות צה"ל בשטח והם יודעים על מיקום כל פריט בכל כלי רכב בעולם בזמן אמת תוך מילישניות ובעלות השקעה של מיליוני דולרים בודדים. בכל העולם! בזמן אמת! לא רק בשטח ישראל...!". כמובן שכאן הביט בי הנציג, גלגל את עיניו והרים ידיים בתירוצים שהוא לא הגורם המתכנן או המתמחר ורק נציג החברה (חברה גדולה וידועה).
וכאן אנו מגיעים לנקודה השניה שרציתי להציג - בהקשר של צה"ל - שתעזור להבין, יחד עם הנקודה הראשונה - כיצד חושב ופועל צה"ל ומדוע תפקיד הרמטכ"ל כה חשוב. התקציב של צה"ל - הרבעוני/החצי שנתי או השנתי - מבוסס על סכום כלשהו אשר הוקצה ליחידה. נאמר - לצורך ההמחשה - 100 מיליון שקלים לטובת רכש ריהוט. ישב הקצין האחראי על הריהוט וחישב את צרכי הריהוט ואף היה זה קצין טוב שחיפש ספקים זולים ולא עירב חברים ומקורבים אלא באמת עבר על הצעות מחיר. וראו זה פלא - במקום 100 מיליון שנדרשו על ידי קודמו (שכנראה בחר ספקים שלא בתום לב) - נתגלה לפתע שכל תקציב הריהוט הדרוש ליחידה הוא רק 50 מיליון ואפילו אז - יקבל כל חייל שולחן מפואר של רמטכ"ל. נשמע נפלא הלא כן? שהרי אם היו לנו שלל קצינים כאלו היה התקציב מתייעל כל שנה ומצטצמם, תוך בחירת ספקים טובים יותר ועידוד תחרות אמיתית... אז זהו שלא כך הדבר. כי ברגע שאותו קצין מגיע שמח וטוב לב לראש הענף שלו או למפקד היחידה - הוא יקבל נזיפה חמורה מדוע לא ניצל את מלא התקציב - שכן אם הוא לא ינצל 100 מיליון - בשנה הבאה התקציב יעמוד על 50 מיליון או פחות שכן ואז לא יהיה כסף לבזבז. וכאן נחשפת ערוותו של המגזר הציבורי כולו בהיבט הזה - התפישה היא שאם יש תקציב - חובה לנצלו בכל מחיר אחרת בשנה הבאה יקצצו אותו (ותבינו שהפחד הזה מקיצוץ קיים מתוך הנחה שבאמת צריך את 100 המיליון - ללא כל כוונה לקבל את המציאות שאפשר להסתפק בפחות!). אז איך נגמר הסיפור הזה? הסיפור נגמר בזה שאותו קצין מקבל הוראה להזמין שלל פריטים לא נדרשים (מאחר וזהו תקציב לריהוט - אפשר להזמין בו רק ריהוט) והתוצאה היא מחסנים מלאים בציוד סרק שהוזמן אך ורק בכדי לבזבז את התקציב עד תום (ויצא לי לראות בחיי ציוד חדש ומיותר זרוק בחוץ בגשם שכן כבר לא היה מקום לאפסן אותו!).
זו, בין היתר, אחת הסיבות לגידול התמידי בתקציב הבטחון - שכן אף אחד לא יעז לקצץ מתוך פחד שבשנה הבאה יהיה פחות.
וכיצד כל זה קשור לרמטכ"ל?
מי אתם חושבים שחותם על הצ'קים של הצבא? (ברור שלא הוא, אך הוא הגורם העומד בראש הפירמידה בסופו של דבר) מלבד השליחות והכבוד שבתפקיד - ולהוציא את התפישה (המוצדקת במידה רבה במדינת ישראל בה השרים החדשים כולם מיליטנטים לשעבר) - שהרמטכ"ל הוא קרש קפיצה לפוליטיקה וראשות הממשלה, אתם צריכים להבין שהרמטכ"ל, בדיוק כמו מנכ"ל רכבת ישראל - הוא גורם מאוד מאוד חשוב לחברות גדולות וחזקות במשק, המתקיימות מלואן או בחלקן - על בסיס תקציבי משרד הבטחון. ומאחר וכך הדבר - לא חסרים גורמים אזרחיים וסמי-ביטחוניים הבוחשים בקלחת ומפעילים לחצים אדירים מאחורי הקלעים - בכדי שהרמטכ"ל יבחר משורות אלו הכדאיים עבורם כלכלית (כלומר כאלו אשר 'מאמינים' בפרוייקטים עתירי תקציב ועלות). ואל תחשבו שהמועמדים לתפקיד אינם מכירים את בכירי החברות האזרחיות הללו - אני מבטיח לכם שלא פעם ולא פעמיים, הם ישבו לשוחח על ארוחת צהריים דשנה במסגרת או מחוץ לשעות העבודה.
וזו הסיבה לכל ההילולה והבהלה שהולכת ומחריפה עם כל רמטכ"ל - שכן הערך הכלכלי שבתפקיד נהיה יותר ויותר מובהק עם השנים. |