גם הבוקר אני מתארגן במהירות, לא מספיק לשתות קפה, שלא לדבר על תסרוקת או תגלחת. אני יורד במהירות במדרגות ופולט "בוקר טוב" קצר לשכן נינוח שיצא לאסוף את עיתון הבוקר וחשב לתפוס על הדרך שיחה בענייני דיומה. זמני קצר, אני יורד לרחוב ונחפז כמו כל העוברים והשבים שמסביבי. אני ממהר, מאיץ בהולכי הרגל האיטיים ונוזף בנהגים שלא נותנים לי זכות קדימה. האמת היא שאין לי עכשיו עבודה. אבל זהו מצב זמני בלבד ואם אני רוצה להמשיך להיות במעגל העבודה אסור לי לפתח אורח חיים של בטלן. אי לכך אני שם את פעמיי למקום בו נמצאים המובטלים העסוקים - בית הקפה הגדול שבפינת הרחוב. זה רכון על הלפטופ, אלה מנהלים שיחה עסקית כביכול, זו עוברת על מדור הכלכלה והכול באווירה של עשייה וחלק בלתי נפרד ממעגל העבודה.

אני נכנס לבית הקפה, שמח וטוב לב, כשהמחשבה על הקפה המהביל ועיתון הבוקר מחממת את ליבי. לפתע ליבי המחומם מחסיר פעימה. בשולחן שמימיני יושב האקס המיתולוגי שלי, כלומר המנהל שפיטר אותי אחרי חודשיים תמימים. רק שלא יבחין בי. זה יהיה הסוף שלי אם תופס אותי הולך בבוקר לבית קפה במקום לעבודה הוא יעיף אותי מכל המדרגות. לתדהמתי הוא מבחין בי, מחייך ואפילו מזמין אותי להצטרף אל שולחנו. איך זה יכול להיות?! איך הוא לא מפטר אותי על המקום, לאלתר, בלי פיצויים ובלי שתייה? אולי זה בגלל שהוא כבר פיטר אותי ואי אפשר לחזור על זה פעמיים? הוא מספר לי שגם הוא פוטר לפני חודש. כלומר הוא לא פוטר, היו לו אי-הסכמות עם הממונים עליו. הוא חשב שהוא יודע לנהל והם לא הסכימו איתו. לפתע אני נתקף חרדה. אני לא מגולח ואני זוכר כמה הוא מקפיד בנושא. אני מכסה את איזור הזיפים עם היד. למזלי הוא לא מבחין בזה ומספר לי בדיחה ששמע רק הבוקר. אני צוחק ומחמיא לו על הבדיחה למרות שאם זכרוני אינו מטעני, שמעתי אותה לאחרונה אי שם בשנות השמונים וגם אז היא נשמעה מוכרת מאוד לסבתא שלי. אבל אין מה לעשות הבוס סיפר בדיחה אז צוחקים. כשהוא נרגע לבסוף מהבדיחה, הוא מתנהג כמו פעם שהיינו נפגשים בחדרו, מזמין לי קפה (ומבטיח לצרף עוגה בהמשך), שואל מה נשמע בבית, האם אני מרוצה, איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים ואם יש לי רעיונות לייעול. "ייעול של מה?" אני שואל אותו, הרי אנחנו יושבים בבית קפה. "אה כן" הוא נזכר "התכוונתי, ייעול של התפריט. אולי אפשר להמציא עוד כמה שמות באיטלקית כדי שיהיה יותר מעניין".

אני נזכר שבזמנו הוא הבטיח לי לדון תוך חצי שנה בתנאים שלי. המועד הזה עבר מזמן ואני יודע ששנינו כבר לא עובדים שם אבל זה בכל זאת מדגדג לי לשאול והזדמנות כזאת כשאני יושב עם הבוס בבית קפה לא חוזרת כל יום. מצד שני, זה די אדיוטי מצידי.  "אתה מזמין לנו את העוגה שהבטחת?" אני שואל לבסוף. "תאמין לי שהייתי שמח לעשות את זה אבל המצב קשה. קצת סבלנות, אחרי החגים יכנסו הזמנות". אני יושב ובוהה בתקרה, הייתי מת ללכת כבר הביתה, אבל איך אני יכול לצאת לפני המנכ"ל?