מ"מדיניות ההבלגה" ל"תקופת ההמתנה" ~ ♣ ~ מידי יום רביעי, בחמש בבוקר, לפני צאתו למטבח הצבאי, היה אבא יורד ועולה ויורד לחצר, עם צרורות הכבסים, הפרימוס הנוצץ, הדוד, הגיגית הגדולה והמעמד המגושם להניחה עליו. יכולתי לשמוע מהחלון את קילוח המים העז מן הברז הגבוה, בעת שמילא את הדוד שכבר ניצב על הפרימוס. פתיתי סבון נזרו ביד נדיבה אל תוך המים וגם אבקת כביסה מהקופסה הכחולה שעליה דמותה המאושרת של גברת "אָמָה" עם הסרט הענק לראשה, כאילו אין לה עונג גדול יותר מלכבס כבסים על קרש כביסה. אף שניקרא "קרש", היה עשוי דווקא מפח גלי מגוּלוָון.
את קילוח המים החליף עד מהרה רחש הפרימוס הבוער בלהבה כחלחלה. משנמסו פתיתי הסבון, הוכנסה "הכביסה הלבנה" – סדיני כותנה חלקים, מגבות רחצה, מגבות מטבח, הגופיות הצהבהבות כלשהו בבית השחי של אבא וכל התחתונים של המשפחה שצבעם לבן, על כל פנים אחרי הכביסה... תחתוני כותנה ורודים, נחשבו אף הם ל"כביסה לבנה".
עד לבואה של סול הכובסת הטריפוליטאית, הייתה הכביסה מבעבעת בדוד "אָיְנֶה גוּטֶה הָלְבֶּה שְׁטוּנְדֶה", [חצי שעה טובה]. מה טוב היה במחצית השעה הזו? שלא הייתה קמצנית וקפדנית, אם התארכה בחמש, עשר דקות ואף מעט יותר, לא עשתה מזה עניין... בעקבותיה באה "חצי שעה רעה", כשסול הייתה מושה את הכביסה מן המים הרותחים במקל, והאדים הסבוניים מעניקים לה, על הדרך, טיפול קוסמטי מקדים להוצאת "שחורים", בין אם היו לה וחפצה, בין אם לא. אחרי שכיבסה כל פריט, עם קוביית הסבון החומה של "שמן" על קרש הכביסה, בא תור השטיפה, פעם ועוד פעם ובשלישית, נטבלו המים בכדור בד עגול וקטן שכלא בתוכו "כחול לכביסה". בשביל מה? כדי להלבינה!
כארבע שעות ארך כל התהליך, כולל תליית הכבסים על החבלים המתוחים לכל רוחבה של החצר, מן המרפסת של מלכה עד לעמודים שנקבעו בחזית הפרדס. "שעה טובה" נוספת נדרשה לכיבוס ותליית הכביסה שלא נזקקה להרתחה, כמו השמלות המכופתרות של אימא, מתוצרת "אתא", ושאר הבגדים הצבעוניים.
ביום כביסה אין מתכננים שום פעילות נוספת, שהרי בימות הקיץ, הכביסה מתייבשת תוך שעתיים-שלוש ורצוי להסירה מן החבלים, לפני שישראל ודני, אחיה של מלכה, יבעטו כמה גולים לתוך הסדין הצחור. בחורף, לא כל שכן, כי חובה לתצפת, שמא יחל לרדת גשם וירטיב את הכביסה היבשה למחצה. כשסכנה זו נראתה קרובה, היינו ממהרות לרדת – אימא עם הגיגית ואני עם שקית האטבים על כתפי. [לבל תראו בעיני רוחכם גיגית מפלסטיק, זה המקום לומר שכלים מחומר זה טרם "עשו עלייה"]. כמו בהילוך מהיר של סרט, תלשה אימא את הכבסים מן החבלים, מסרה לי וממני עברו לגיגית למנוחה קצרה, עד שעלינו הביתה ושבנו לתלותם על חבלי המרפסת, כשהפריטים הקטנים יותר זוכים להתייבש בבית פנימה על כל רהיט אפשרי.
שערו בנפשכם את עוגמת הנפש כשבאחד מימי רביעי – הדוּד כבר מבעבע, "גברת אמה" מתערבלת בתחתוניו של אבא ומי לא באה...? עמדה אימא ועשתה את מלאכתה של סול, מבלי לקבל עבור זה כסף, כי ככה זה: מי שלא הולך בבוקר לעבודה בחוץ, לא מקבל כסף בשביל העבודה שהוא עושה בפנים. אחרי כמה שנים זה היה בדיוק להיפך – אימא נסעה לעבודה בבוקר ואבא נשאר בבית ולא קיבל כסף, אפילו שהוא עשה בבית ה כ ו ל !
אז למה סול לא הודיעה שלא תבוא? כל כך קשה להרים טלפון ?! לא בסדר, ממש לא אחראי מצידה! דיבור פנימי כזה לא עלה על הדעת גם של חסר דעת, כי הייתה זו "תקופת ההמתנה". משפחות המתינו כשבע שנים להתקנת טלפון והחיים בכללם התאפיינו באורך רוח, בכניעות לנסיבות ובהשלמה עם איך ועם מה שבא. סגולות כאלה נלמדות כיום במרתונים מרוכזים של תכניות אימון לסוגיהן, אלא שהוכח כבר כי רק עקביות והתמדה לאורך זמן יבטיחו את הטראנספורמציה המיוחלת, והללו התקיימו בהחלט בזמנים ההם.
בתקופת ההמתנה ממתינים... למחלק הקרח שמעולם לא הגיע בזמן, לצלצול הפעמון הענבלי של מחלק הנפט, לברוך עם ה"פָּפְּם-פָּפְּם" מגומי שהיה קבוע בעגלה הרעועה שלו, בה התנדנדו כדי החלב בכל רחובות המושבה. אלמלא המים שנמהלו בהם, החלב כבר היה הופך לחמאה... עד שברוך הגיע לעמדת החלוקה, נשרך כבר תור מכובד של נשים לא מאופרות, מקצתן בחלוקים ארוכים, אחרות בשמלות מכופתרות, כשבידיהן סירי אמייל לבנים, חומים או כחולים. במוזגו, את הנוזל הלבן, היה מטה מעט את כלי המידה, כדי שברכה וחיה ורבקה לא תראינה שהליטר לא ליטר, כמו שהחלב לא חלב...
תקופת ההמתנה חצתה את העשור לבא אחריו. שוב תורים ושוב ממתינים – הפעם כדי לקבל את המנות הקצובות לכל נפש, תמורת תלושים שנקראו "נקודות". מאחורי הקלעים החל לשגשג לתפארה "השוק השחור", בו ניתן היה להשיג כל דבר, בלי תלושים, בלי נקודות ובלי תור, רק עם כסף, שמעולם לא הספיק לכל שהעין חמדה...
ביום הרביעי הבא, בעידודה הנמרץ של אימא, שנטתה לבטוח בכל אדם ובסול הטובה על אחת כמה וכמה, שב אבא וירד ועלה וירד עם צרורות הכבסים, הפרימוס הנוצץ, הדוד, הגיגית הגדולה והמעמד המגושם. וסול לא אכזבה ובאה בשעה הקבועה. הכביסה כובסה, נשטפה "הוכחלה", כלומר הולבנה, נתלתה ואף הוסרה מן החבלים. כשאבא חזר מהמטבח, דואג מעט שמא נאלצה שוב לכבס בעצמה, סיפרה לו אימא בהתפעלות על תבונתה של סול הנפלאה, זו שמעולם לא חבשה ספסל לימודים. התברר שהייתה חולה מאוד אבל החלימה במשך השבוע. היא סיפרה לאימא בצרפתית כי אלוהים ראה שהיא מאוד עייפה ומצא דרך להעניק לה חופשה, שהרי: La maladie est les vacances des pauvres [המחלה היא החופשה של העניים].
בזמנים סבירים, מעברים אינם נוחתים על האדם כפצצה ויש לו שהות להסתגל. אחרי שהחליפו דירת חדר במושבה, בבית קטן בשכונה, את סול בשושנה, את שושנה במכונת כביסה חצי אוטומאטית, [עם שני גלילי סחיטה בעזרת ידית], באה לבסוף מכונת הכביסה "העצמאית" לחייהם. בהפעלות הראשונות עקב אבא, מהופנט, אחר כל התהליך, כשהוא יושב וממתין מולה עד שתסיים את כל שלבי הפעולה - הרגל מוטבע מ"תקופת ההמתנה". לבסוף הגיע להכרה שאפשר לסמוך עליה שתבצע את מלאכתה, גם ללא פיקוח צמוד וכי בינתיים הוא חופשי לבשל משהו, שיחיש את בלוטות הרוק לפעול, כי באמת - חבל על הזמן! [במובן המקורי]. וכך, מבלי להיות מודע לכך, עבר גם הוא עם כל האומה מ"תקופת ההמתנה" לעידן ה"כבס ולבש".
• • • ~ ♣ ~ • • •
|