* "כי נאמר כבר הכל, אין לי מה להוסיף לזה".
("נאמר כבר הכל", החברים של נטאשה)
"ואין מה לומר. אין מה לומר"
("שירו של האנץ". הבילויים). אז לפעמים באמת אין מה לומר, ולפעמים זה נמשך הרבה זמן, יחסית.
לפעמים יש, אבל אין את הכח והמשאבים הנפשיים הנדרשים כדי לשבת מול מסך מחשב ולנסח דברים בצורה ראויה וסדורה. במקרים כאלה שותקים. וכשנפתח פתח צר של יכולת אומרים. אבל בקטנה, בפרגמנטים. * יש אנשים שהגעה לגיל מבוגר יחסית, 30 למשל, משנה להם דברים בחיים. אצלי זה שינה בעיקר את רמת האנרגיות ואת החשק לעשות דברים שפעם מאוד נהנתי לעשות. כבר שנה, אפילו יותר משנה, אני מחכה שהחשק הזה יחזור. ששוב ממש יתחשק לי לשבת בפאב, למשל. או שאצליח ליהנות מהופעה כמו שפעם הייתי נהנה. שזו תהיה חוויה סוחפת ומטלטלת ולא רצף של שירים שאין לי מספיק סבלנות לחכות שיסתיימו כבר. בינתיים, ההמתנה הזו לא נגמרת. מקסימום מושהית זמנית לטובת אירועים נקודתיים או תקופות קצרות בהן שוב מצליחים להרגיש את הטעם כשנוגסים בתפוח. אתמול בלילה, היה מן חלון הזדמנויות שכזה.
* ב-01:50 ברי סחרוף ירד מהבמה של הבארבי, ואני לא האמנתי ששלוש וחצי שעות לפני כן ישבתי בבית ואשכרה חשבתי ברצינות על לוותר על ההופעה הזו. איזה מזל שבסופו של דבר, ממש בדקה ה-90, הרמתי את עצמי מכסא המחשב ונסעתי לבארבי. אם זה לא היה קורה, הייתי מפסיד את אחת ההופעות היותר טובות של ברי שיצא לי לראות. הופעה של כמעט 3 שעות, שבמהלכן הוא נתן בראש, וחזק. סט נפלא (אם כי בנוי בצורה קצת מוזרה - כל פעם רצף של שירים מאלבום מסוים. "סימנים של חולשה", "האחר", 11א'" וכו'), שהסתיים בשלושה הדרנים ארוכים, שמתוכם אחד הוקדש רק לקאברים. "שדות גולדברג" של מאיר אריאל, "כפיים" של יהודה פוליקר, ו"צליל מכוון" המקסים. תענוג. מזמן לא הצלחתי להתחבר ככה עד הסוף להופעה וליהנות ממנה בצורה מקסימלית, או כמעט מקסימלית.
ולחשוב שכמעט פספסתי את זה.
* מצד שני, כבר שנה שאני לא מצליח לסחוב את עצמי ל"חיות לילה" של שלום חנוך בבארבי. בזיון איך כל פעם מחדש אני מפספס את המופע המצוין הזה, שמתחיל ב-2:00 בלילה, ונגמר אחרי השעה 4:00. הנה, גם היום אני לא מצליח להוציא את עצמי אל הלילה ולתפוס לשם מונית. אולי בפעם הבאה? כן. מבטיח.
טוב, מבטיח לנסות.
* "יש לך איזה עניין עם גיל", היא אמרה, ואתה אמרת לה שהיא צודקת. מה לעשות, אתה לא מרגיש בגיל שלך. למעשה, אף פעם לא הרגשת בגיל שלך. תמיד הרגשת יותר צעיר. תמיד גם נראית יותר צעיר. אולי זה קשור.
לפחות עכשיו אתה כבר בגיל שבו "נראה צעיר מגילך" זו מחמאה.
* יש אנשים שאחרי שהם מגיעים לגיל מבוגר יחסית, 31 למשל, מתנהגים "בהתאם לגיל שלהם". יש להם אישה, וילדים, ומשכנתא, ומזדה בליסינג מהעבודה.
ויש את אלו שעדיין מרגישים שהספרות האלה שמופיעות בתעודת הזהות שלהם הן טעות הקלדה. 31? זה לא אמור להיות 21? פשוט כי אתה חי הרבה יותר כמו 21 מ-31. איפה האישה? הילדים? המשכנתא? המזדה? ואיך זה שאתה לא רוצה את כל החבילת קומפלט הזו, אלא מקסימום אלמנטים מסוימים ממנה, לפחות כרגע?
כן, יש אנשים שאת גיל 31 מציינים בכיבוי נרות עם המשפחה בבית שהם קנו במודיעין. ויש את אלו שמציינים אותו בקניית מתנה הזויה משהו לעצמם (או לפחות הזויה לגיל הזה) - פלייסטיישן 2. נחשו לאיזו קבוצה אני שייך. * אז קנית את הקונסולה הזו, למרות שהפעם האחרונה בה היתה לך קונסולת משחקים היתה בסביבות גיל 9, כשאבא קנה לך "סגה" ליום הולדת. חרשת את הקונסולה ההיא, ואז בגיל 13 זנחת אותה ועברת למחשב. מתישהו הפסקת לגמרי לשחק. פתאום אתה תוהה מה פספסת בכל השנים האלו, שהקונסולות הלכו והשתכללו, והגיעו לפסגות של גרפיקה. אז הנה הזדמנות לבדוק מקרוב. אולי שוב תתאהב בזה, אולי שוב תתמכר. הרי אנשים יותר מבוגרים ממך משחקים בדברים האלה בלי סוף. הנה, בדיוק היום יש בעיתון אחד כתבה על איזה מישהו שהוא אלוף באיזה משחק, ובעיתון אחר מישהו בן 31, בדיוק בגיל שלך (31? לא 21?) מספר על אהבתו העזה למכשיר. * רגשות מעורבים זה לשמוח שהדוכן הבאסטיונרי באלנבי מוכר משחקי פלייסטיישן צרובים ב-25 ש"ח, אבל לקלל את זה שממש ליד הם מוכרים דיסקים פיראטיים של מוסיקה ישראלית. * "כשאני כותב משהו ברשת אני תמיד יוצא מנקודת הנחה שכל העולם כולו יקרא את זה. וגם אחותו. אחרי שאני שם את הפילטר הזה מול העיניים (ומול האצבעות המקלידות), אני כותב רק את מה שאני חושב שלא יפריע לי שכל העולם (וגם אחותו) יקרא. שום דבר מעבר".
כך אמרת לע', כשדיברתם לא מזמן על חשיפה אישית ברשת. "אני לא יכול לכתוב בצורה אישית, ולא מצליח להבין אנשים שכן עושים את זה. זה נראה לי די פאתטי", הוספת. "תמיד אני חושב על מה יופיע בתוצאות החיפוש בגוגל אם זר, או מכר או מעסיק פוטנציאלי יקליד שם את שמי. ניהול רושם זה משהו שאתה רוצה לשלוט עליו כמה שאפשר בסיטואציות כאלה".
ע', בתגובה, הראה לי מה אחת התוצאות הראשונות שמקבלים כשמקלידים את השם שלו בגוגל - פוסט נשכח מבלוג ישן. שם הפוסט: "ציצים, ציצים, ציצים". |
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אסף - אני גם אוהבת את הנימה האישית ומזל טוב, אני גם לא מבינה איך פתאום קרה שאני בת 31 :-)
והייתי בשישי האחרון בחיות לילה, אתה חייב, פשוט חייב!!! (וגם אני חייבת שוב...)
קודם כל - תודה!
ולגבי שלום - מקורות נוספים גם מסרו שהיה מצוין, מה שגרם לי קצת להתבאס ששוב הברזתי. באמת שבפעם הבאה אנסה להשתדל במיוחד.
אותי הצליחו לגרור לשלום בלילה, היה מעולה. מזל שנגררתי.
לגבי כל השאר, הזדהיתי מאוד. תמיד נותנים לי פחות מגילי, וזה איכשהו מנחם, כי אם אני נראית פחות אז גם אל תצפו ממני לדירה במודיעין עדיין (גם לא אחר כך)
לגבי הכתיבה האישית, כתבתי כבר המון דברים שלא העזתי לעלות עדיין וכנראה גם לא אעלה. וזה לא מחשש שמישהו מוכר יראה, זה יותר נראה לי מוזר, כאילו איך זה בכלל עיניינם של כל מיני תמונות שאני בכלל לא מכירה?
גם להגיב אישי רוב הזמן לא יוצא לי, כנראה שכתבת ממש טוב.
וואלה. תודה!
כבר הרבה זמן אני קורא פה, וזה ללא ספק הפוסט הטוב ביותר עד כה (דווקא בגלל שאתה נותן פה באישי...).
- את המכשיר קניתי יום אחרי ההופעה.
- היו גם שבועות שהייתי בהם בבארבי 3, ואפילו 4 לילות. היו ימים... עשן סיגריות לא מפריע לי.
- וזה רק ילך ויחמיר...
- את מקרה קל יחסית.
-אם הצלחת להוציא את עצמך מהבית למרות הסוני פלייסטיישן, זה הישג בהחלט משמעותי.
-להגיע לבארבי ערב אחר ערב, זו פגיעה משמעותית בבריאות שלך, אפילו אם אתה מעשן בעצמך.
-במהלך ההופעה תהיתי איך זה שאני כבר כל כך זקנה ומתי בפעם האחרונה קפצתי.
-בכל פעם שאתה כותב על האנשים האלה שמפרסמים פוסטים אישיים מדי, אני מחפדשת אצלי אם יש משהו אישי מדי שכדאי שאמחק ולא מוצאת, למרות שהכתיבה שלי נחשבת אישית. מזל שלכל אחד יש רמת חשיפה אישית שהוא יכול לחיות איתה בשלום.
אני לא חושב שאצלי זה בא מהמקום של להתעניין בחוץ ולא בפנים. אני מאוד מתעניין בפנים, ומתעסק איתו לגמרי לא מעט. רק שאני מעדיף לעשות את זה במחשבות עם עצמי ובשיחות עם אנשים שקרובים אלי באמת. כל חבריי יעידו שאני בן אדם מאוד פתוח ומשתף, אבל לא נראה לי הגיוני שאת העניינים הבאמת האישיים שלי אשטח במקום פתוח לחלוטין, בפני זרים ו/או מכרים לא קרובים. באמת שאני לא מבין איך אנשים כאן חושפים על עצמם דברים סופר אינטימיים לצד שמם המלא ותמונתם. וזה לא שמשהו ממה שהם כותבים הוא בושה. זה פשוט שאלו דברים שהם רק "שלי". דברים שנראה לי הגיוני להקפיד להשאיר בין האדם לעצמו ובין האדם לחבריו.
אבל בעידן האינטרנט, עם כל הבלוגים והרשתות החברתיות, המושגים "אישי" ו"אינטימי" מיטשטשים מאוד. אפשר לראות איך הנוער היום מתייחס לחשיפה הזו בשיא הטבעיות, ואין לו שום בעיה לכתוב על עצמו בפומבי דברים מאוד אישיים. עניין של עידן, מן הסתם. כמו שאנחנו יותר פתוחים החוצה מההורים שלנו, הצעירים עוד יותר פתוחים החוצה מאיתנו.
אשכרה. אם הבן 60 הזה מצליח לסחוב את עצמו לשם בשעה הזו, ולתת שעתיים+ של רוקנ'רול על הבמה, איך אני בכלל מעז להתעצל לבוא גם כן, ועוד כולה להיות בצד של הקהל...
זה יפה איך אתה מתאר את מה שאני מרגישה לגבי הגיל וההתנהלות שלי איתו, רק שההפרש בינינו הוא של עשרים שנה
... ועדיין יש ימים שאני קמה בבוקר ושואלת את עצמי מה אני אהיה כשאהיה גדולה ומתי הפורומו הזה סוף סוף יגמר ויתחילו החיים האמיתיים.
וחוץ מזה מזדהה עם כל מילה בנושא הכתיבה על נושאים אישיים. חושבת באמת שזה עניין של אופי ויכולת למוחצנות ובעיקר צורך פנימי עמוק באקסביציוניזם. לא לכל אחד יש את זה.
אני למשל מעולם לא כתבתי יומן. גם לא אמיתי. מעולם, גם בתור ילדה קטנה, לא הרגשתי צורך לעדכן את יומני היקר במה שקורה איתי. תמיד יותר עניין אותי החוץ מאשר הדברים שקורים לי אישית. אולי זה קשור גם לכתוב למעלה בעניין הרצון לדעת מתי יתחילו החיים האמיתיים.
"כבר שנה שאני לא מצליח לסחוב את עצמי ל"חיות לילה" של שלום חנוך בבארבי... שמתחיל ב-2:00 בלילה, ונגמר אחרי השעה 4:00".
אם שלום מצליח לסחוב את עצמו לשם....
"...יש אנשים שאת גיל 31 מציינים בכיבוי נרות עם המשפחה בבית שהם קנו במודיעין. ויש את אלו שמציינים אותו בקניית מתנה הזויה משהו לעצמם (או לפחות הזויה לגיל הזה) - פלייסטיישן 2...".
אנשים ממעיטים בערכן של מתנות הזויות!
תודה רבה!
מרשים.
מוסיקה, לבטים, ילדות, משבר גיל ה 30
תחיקה.
אתה כותב יפה. למדתי הרבה מהפוסט הזה.