 כשחזרתי ממשמרת הלילה, עייף ורצוץ, מצאתי את דירתי הפוכה לגמרי. הבגדים כולם היו שפוכים מן הארונות ומהמגרות ונזלו מהם אל הרצפה במן מתלול מוזר. המקרר הוזז, תוכנו זרוע על פני כל המטבח. כלי המטבח מנופצים על השיש ועל הכיור. העופות הקפואים שכבו שחוטים ומחוטטים, מופשרים לגמרי, על הרצפה, בתוך ערימת חטיפים דרוסים. המיטה קרועת מזרון, משוספת בסכין, הספות גם הן. הטלוזייה מנופצת (הגיע הזמן להחליף לפלזמה). הם שפכו את סבון הכביסה, המרכך, הנוזל לניקוי רצפות, והתקבלה מן שלולית צבעונית שדמתה לגלידה נמסה. אה, כן.. גם הגלידה היתה שם. באותו מצב בדיוק. הדלת לא נפרצה, הרי פתחתי עם המפתח. החלונות גם הם נראו שלמים. ואני בכלל גר בקומה תשיעית. הזזתי את המיטה ובדקתי את הכספת הקבועה מתחת לשטיחון. לא נגעו. כנראה לא מצאו. וקופסת התכשיטים של אשתי נותרה מונחת על השידה, כל תוכנה נעלם (טוב, ממילא חצי מהם תלויים עליה כל הזמן). ואיפה היא, לעזאזל. היא אמורה רק להתעורר בשעה זו של בוקר. ברור שצריך להתקשר למשטרה. יש פה גם פריצה וגם חשד לחטיפה (?!?). אבל משהו גרם לי לחכות עם זה קצת. הטלפון – איפה הטלפון.. קרוע וזרוק לתוך האסלה.. כשרק השפופרת נותרה תלויה על סלילה בחוץ. הקו היה מנותק. היתה פה השתוללות רבתי. ישבתי על הכסא היחיד שנותר שלם. המום מכדי לעשות משהו. מאיפה מתחילים בכלל? בהבזק של רגע הוצאתי את הסלולרי והתקשרתי לאשתי. לא ענתה. רק מענה קולי בקולה העליז. לא השארתי הודעה. ברור שאין טעם. ודווקא היתה לי משמרת נחמדה מאד. אסתי.. ואז הבחנתי בפתק חדש על דלת המקרר. זיהיתי מייד את כתב היד. שלה: מקווה שגם הערב נהנית במשמרת, ומקווה שאסתי זאת עשתה לך טוב, כמו כל הערבים בשנה האחרונה. לא תשמע ממני יותר. גם לא מחברך הטוב אברם. ממנהל הבנק תשמע גם תשמע. כשתראה זאת כבר נהיה על המטוס. עם כל הקופה. אגב, את האקדח במגירת השידה שלך לא לקחתי. הוא עדיין שם, ויש כדור אחד נחמד בקנה. לשמושך. אני.
|
