היא התקשרה מהדרך. שוב אני נוסעת לעשות את אותה שגיאה, היא אמרה,  אבל לא מסוגלת אחרת. אני רוצה כל כך, כל כך, שהמוח הסיר ממני כל שליטה. אני נוסעת אליו אחרי שכבר הושפלתי עד עפר, הוא זרק, פגע, סירב, נעלם, ואני שוב ושוב מתדפקת על ליבו מבלי יכולת להפסיק את הכאב, כמו לחפור בפצע מדמם.  אף אחד לא מבין אותי, כולם חושבים שהשתגעתי "אחרי מה שהוא עשה לך אני הייתי זורקת, מעיפה, לא מתייחסת, עד שיחזור על ארבע" , אבל אני, היא אומרת, לא יכולה, אני שבויה, אסירה, מהופנטת, הוא רק מצייץ ואני כבר בדרך. הפסקתי לספר, אייך אסביר להן שהאשה החזקה הזו, הגדולה והיודעת, נוסעת שוב לסוהר שלה. שבחיוך אחד הוא ימיס את ליבי ובאמירה אחת יפתח את רגליי. אייך? לעצמי אני לא מוצאת הסבר. יש שעות שהאגו לוקח פיקוד, ומסביר לי שזו השפלה מהסוג הנמוך ביותר, שאסור לי, שאני יכולה לקחת את מי שארצה. למה, למה אני בכלל בסיפור הזה?.....יקירתי, כולנו נשמות פצועות שצריכות הכרה. וכשאת מאוהבת או מלאת תשוקה (תקראי לזה אייך שאת רוצה) האגו זז לפינה. זה לא הגיוני, נכון, אבל זה נידרש לזמן מה. את אשה גדולה וחזקה, מתישהו תביני את העניין ותוכלי אולי לעבור לשלב הבא, תני לעצמך את הזמן, אל תלחמי במה שאי אפשר, זה רק מגביר את התשוקה...אני אוהבת שאנחנו מזדיינים, חזק, זה מאפשר לי להתנתק, להיות בזן בהשהייה, מנותקת ממחשבה מכל רציונאל, כמו ב"היי" אבל בנטיוראל, אין אגו רק תשוקה.....מה אגיד לך יקירה, סעי בזהירות, זו דרך ארוכה...