לא כבוד, לא הדר ולא נחת הביאו השבועות האחרונות לכמה בעלי מקצוע במדינה הקטנה והרותחת הזאת.

הצבא ומפקדיו הבכירים התגלה (שוב) כחבורה של גברים מבוגרים, אינטרסנטים, תאבי שררה וכוח, שכל מענייניהם בתפקיד הבא שלהם ובעיקר במניעת התפקיד הבא של הקולגות שלהם.

העיתונות התגלתה (שוב) כמי שממהרת לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה, הרבה לפני שיש לה משהו ממשי ביד; וגם אם יש לה איזה משהו ביד, מסתבר שהמשהו הזה שונה בתכלית ממה שחשבו שהוא.

והדרג המדיני (שוב?...) מתגלה במלוא אפסיותו. לא מנהיג ולא מנהיגות, לא סמכות ולא סמכותיות, לא הטלת מרות ולא עשיית סדר.

ובעיקר גילינו בשבועות האחרונים שיש לנו את הצבא שהוא בדיוק אנחנו; שיש לנו את העיתונות שהיא בדיוק אנחנו;וכמובן - פוליטיקאים שהם בדיוק אנחנו. רעים, שקרנים, מיוזעים, לחוצים, חסרי כבוד, נעדרי יושרה ובעיקר שטחיים. כי אם חשבנו שהקצינים הבכירים שלנו חושבים יום ולילה על ביטחון ישראל, אורבים לאויב בחשיכה וראויים למדים ולדרגות, אז כדאי שנחשוב שוב. ואם חשבנו שהעיתונאים שלנו רציניים, יסודיים, ספקנים, מוליכים תחקירים, בודקים שוב ושוב ומפרסמים רק אחרי שהבינו את הסיפור על בוריו - אז זהו שלא. ואם מישהו חשב לרגע (כן, אני יודע) שיש לנו ממשלה רצינית, יסודית, שרים שראויים לתפקידם, שליחי ציבור אמיתיים שרק טובת המדינה לנגד עיניהם - אז הנה שוב קיבלנו את ההוכחה שנאדה. כלום. גורנישט.

מכיוון שטור זה עוסק בתקשורת ושברה, ובאמת שאין טעם לחזור שוב ושוב על האמיתות החבוטות על אודות האיכות האנושית של הקצינים והפוליטיקאים - אז הנה כמה מילים על החודש התקשורתי האחרון.

במשפט אחד: פוליצר לא יהיה כאן. ככל שאין ויכוח על ניסיונו, קשריו, מקורותיו, שיקול דעתו והבנתו של אמנון אברמוביץ; ככל שלא יהיה איש שיחלוק על הבנתו והיכרותו של רוני דניאל את המערכת הצבאית והביטחונית; ככל שנחשוב שבמערכות העיתונים, חברות החדשות בטלוויזיה, שלל אתרי האינטרנט וכו' יושבים אנשים רציניים ויסודיים שיודעים לזהות סיפור, להבין את מקורותיו, לבדוק ולאמת את אמינות האנשים והמסמכים – אז הנה שוב מסתבר לנו שוב שהכל בסופו של דבר רייטינג. כמו כוכב נולד, כמו הישרדות. מספיק שיש לך ביד קצה קצהו של סקופ – הוא כבר יפוצץ מהדורה. כותרת ראשית.

ולרגע אני לא טוען שלא צריך היה לפרסם את סיפור המסמך הזה. ועוד איך היה צריך. אבל הסיפור שהיה צריך לצאת לאור, הוא ממש לא היה הסיפור שיצא. ובעצם, הסיפור האמיתי עדיין לא יצא לאור. הנייר הזה חשוב, אבל הוא רק הקצף שמעל לפני המים המאוד עכורים של הצבא, הממשל והמערכת הביטחונית בישראל. סיפור של לכלוך, תככים, של פחד ובעיקר של חשבון. הנייר הזה היה צריך לצאת, אבל רק כפיתיון - לא בתור הדג השמן.

חברת החדשות של ערוץ 2 סבלה במקרה הזה משפיכה מוקדמת. חד וחלק. היה להם בידיים קצה חוט לסיפור גדול מאוד, סיפור שאף אחד מאיתנו - התמימים והטיפשים - לא מכיר באמת; היה להם את קצה החוט, והם חתכו אותו במקום למשוך ולמשוך ולהגיע לדג השמן. ואז לדוג אותו. או לנעוץ בו את הצלצל.

הסיפור הוא גם לא מי כתב את המסמך. גם אם היה זה אייל ארד ו/או שותפיו, וזה כנראה לא הם; גם אם זה היה יועץ הסתרים של גלנט או מישהו אחר בסביבה הזאת, וזה כנראה גם לא הם; גם אם זה איזה יועץ של הרמטכ"ל, של אלוף פיקוד א' או אלוף פיקוד ב' – גם הם לא הסיפור.

אין לי מושג מה הסיפור האמיתי, וגם אין לי את הכלים והאמצעים לבדוק אותו. כולם יודעים שפיל גדול ומפחיד מאוד מסתובב בין הלשכות של ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, אלופי המטכ"ל ואלופי הפיקודים – כולם יודעים ועוצמים עיניים. אולי כי הפחד גדול מדי, אולי כי הפיל גדול מדי. הפיל הזה מטיל את צלו על קרית הממשלה בירושלים ועל הקריה בתל-אביב. הפיל משתק את מערכות השלטון, השליטה, הביטחון, ההרתעה והבקרה. הפיל הענק הזה מסתובב חופשי בחצרות של הקריה הזאת והקריה ההיא, ואף אחד לא יודע איך מאלפים אותו. לא כל שכן איך מחסלים אותו.

עיתונות אמיתית, אמיצה, נטולת פחד ונטולת אינטרסים זרים; עיתונות בלי חברים מהצנחנים, בלי חבר'ה מהיחידה, בלי אחים (במלעיל כמובן) מגולני, בלי אחוות הנעליים האדומות ושותפות הגורל של הכומתות השחורות – עיתונות מקצועית ואמיצה היתה מפוררת את גן החיות הזה לרסיסי פירורים.

הנייר הזה, חסר חשיבות לכשעצמו, הוא רק נייר הלקמוס שמעיד על הרעל שמסתתר מתחת לפני המים. האסון שלנו, של החברה הישראלית, הוא שאין מי שייקח נשימה עמוקה ויצלול לבוצה העכורה הזאת. למי יש כוח, באוגוסט הנורא הזה. אז שיהיה פיל. שגלנט יהיה רמטכ"ל. שברק יעשה מה שהוא רוצה. שאשכנזי ייעלב ויילך הביתה. שביבי ימשיך לרעוד כעלה נידף תחת נעליה של הגברת הראשונה.

הביטו בגיבורי הפרשה הזאת ותראו אותנו.

פורסם לראשונה במדור "קצר בתקשורת" במגזין הבלוגים "במחשבה שנייה"