היום, כשהבת שלי מבקשת לטייל לבד עם הכלב אני נזכר בשיר שכתבתי לפני 18 שנה, כשהייתי בן 14. כאן במלואו, כפי שנכתב:
אחרי הארוחה, עם בטן מלאה, כלב גדול ממדים מתחנן מיוסר, והוא חושב שזו הזדמנות נפלאה, בפעם הראשונה לטייל עם קיסר.
הוא רק בן 9 ותו לא ורוצה הוא לטעום בליבו מאותם הדברים שעד כה לא הרשו לו ובהם יציאה לטיול עם כלבו.
והיות ואביו מנמנם בכורסא הוא ניגש אל אימו עם ההצעה ממטבח היא עונה, בנימה כעוסה, כבדרך אגב: 'רק תשים רצועה'.
הוא פורץ מהבית צוהל מתמיד וגולדן רטריוור מושך לפניו, כמו היום שנמוג עם החום המכביד, כך צולע הקיץ לקראת סוף ימיו. |