זה קרה בדיוק לפני 8 ימים.

הרבה זמן מאז נתקלתי בה. מעל שנה.

על כף ידי האחת, אוכל לספור את המפגשים. במעיין מטה קסם היא מופיעה ואז נעלמת.

לעיתים היא הולכת רגל ואני בנסיעה חוצה את המושבה, לעיתים היא באוטובוס ואני על המדרכה, לעיתים היא בחלום שממנו לבסוף אני קצה. היא קיימת כל הזמן במחשבותיי.

אותו הרגע קפאתי על מקומי. זו היא. שוב היא. ידעתי מייד – זו ההזדמנות שלי.

נגשתי אליה בהתרגשות, ליבי הולם בחוזקה, תוהה מה אומר ואיך תגיב. האם תכעס? או תתרגש? האם תתעניין? או תתעלם? האם תקשיב?

אין ממה לחשוש וגם לא להתבייש. יש לי מטרה. ליבי מוביל אותי. בני משפחתי מאחוריי. החיפוש מעולם לא הסתיים. ההיפך הוא הנכון, המשא רק עובר לכתפיים צעירות וחזקות יותר.

היא בדיוק בגיל המתאים. החלטתי. גוון עורה תואם, עיניה זהות לשלהם, שיערה, מבנה גופה ותווי פניה כשל דודתי שתחיה.

"אני אומרת לך דודה, היא דומה לך שתי טיפות מים!!" אמרתי לה לא פעם אחת

"את בטוחה?" הייתה שואלת בהתרגשות

"אין שום דודה אחרת שדומה לך כפי שזו דומה לך" הייתי ממשיכה "היא קופי, קופי שלך"

"שיוווו.... אז אולי זו היא?"

"היית צריכה לשאול אותה" הייתה ממשיכה

"מה לשאול דודה?"

"נו.. את יודעת!!"

מעולם לא תכננתי את הרגע שאפגוש בה שוב, האמת שכמעט ונשכחה מזיכרוני, עד לאותו היום. היום בו יצאתי לעשות קניות אחרונות למסע התת-ימי שלי.

היא לא הייתה לבדה. הייתה איתה אישה נוספת. אולי ביתה.

שקלתי בזהירות את צעדיי, תוהה במה להתחיל ואיך-

"סליחה" אמרתי לה

הביטה בי בזוג עיניים שואלות

"סליחה שאני מטרידה אותי, אבל אני מוכרחה" המשכתי בהתרגשות

"כן" ענתה בסבלנות

"מה שמך" שאלתי

"דליה" ענתה

תווי פניה מעידים על ניסיון רב, סביב עיניה קמטי צחוק קטנטנים, היא בעשור ה-6 לחייה, עיניה בוחנות אותי והיא קפואה על מקומה.

"יש לי דודה. היא מאוד דומה לך. מאוד" המשכתי ליבי פועם בחוזקה

"את קופי שלה. פשוט קופי!! סליחה שאני שואלת, אך האם יש סיכוי שאת בת מאומצת?!"

זהו. עשיתי את זה. חשבתי לעצמי. קול הלמות ליבי מחריש את אוזניי ואני ממתינה בהתרגשות

הביטה בי בתמיהה, מחייכת חיוך חם של אם-

"לא. אני מצטערת. אני לא בת מאומצת. מהיכן דודתך?"

"עירק. הם גדלו בחבל קורדיסטאן ובבגדאד בהמשך"

"גם אני עליתי מעירק אך מהעיר בצרה. צר לי ילדה. עליתי עם משפחתי. מה קרה?" רצתה לדעת, מניחה את סליה על הארץ, מתעלמת משאון הרכבים הממהרים לסידורים האחרונים לקבלת השבת

"הם היו ארבעה בהתחלה, 3 נוספים נולדו בארץ. את יודעת איך זה היה אז, אני לא צריכה לספר לך"

הנהנה בשקט

"הקטנה חלתה, רק בת שנתיים הייתה. הייתה אז מגיפת פוליו בארץ. יום יום סבתי ז"ל הייתה צועדת מעיר האוהלים בנתניה לביה"ח לבקרה, משאירה את 6 ילדיה האחרים מאחור לשחק בחולות, אישה עסוק היה בלהביא פת לחם לפיות הרעבים"

"המשיכי" אמרה בשקט מאזינה בעניין

"יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, הייתה צועדת בדאגה של אם אוהבת לבקר את הקטנה שבערה מחום" עניתי והמשכתי

"עד אותו היום. היא נכנסה לחדר המחניק ומצאה מיטה ריקה, שאלה את הרופאים בזעזוע, מה זה?! איפה הילדה שלי?! אמרו לה הילדה נפטרה"

היא הביטה בי בשתיקה

"3 פיסות נייר מקומטות המציאו, 3 תעודות פטירה, כל אחת מבה"ח אחר, חתומות בידי צוות רפואי אחר. לא הראו להם לא גופה ולא קבר""

הם סירבו לקבל את הבשורה. לא הפסיקו לחפש אחריה. עד היום ליבם לא שקט.

"אז למה את חושבת שזו אני?" שאלה ברוך

"את כ"כ דומה לה" עניתי לה בשקט "את בטוחה?"

 "בטוחה. מצטערת יקירה זו לא אני"

"יש לך תמונה שלה?" שאלה אחרי דקה ארוכה

"של מי?"

"של דודתך"

"לא, אבל היא תשמח להכיר אותך" ומייד המשכתי תוך כדי פשפוש מהיר בתיקי, שולפת כרטיס ביקור

"קחי את הכרטיס שלי, אם משהו יצוץ, אם תרצי להיפגש, לראות, להכיר, לתת חיבוק, זה השם שלי והטלפון. בכל שעה מוזמנת להתקשר"

"היית צריכה לצלם אותה!!!" התעקשה דודתי

"דודה, אני לא יכולה לצלם אותה, זה ממש לא נעים!"

"כן היית צריכה!! מעניין איך היא נראית"

"אמרתי לך כבר. היא קופי שלך. פשוט קופי"

"חבל שלא צילמת אותה"

"דודה, יש לה את הטלפון, אם היא תרצה להיפגש היא תיצור קשר. בכל מקרה זו לא היא"

"טוב. הכי חשוב שתמשיכי. מי יודע לאן הם יובילו"

"מה להמשיך דודה?"

"המשיכי עם הסיפורים"