"איפה ניפגש?", הוא שאל, מתאמץ להישמע בלתי מתרגש, ולא מצליח.

"לא ברור שתבוא לקחת אותי מהבית?", עניתי בתמיהה.

"ברור, ברור, רק שאלתי.מתוך נימוס...", הוא ענה במהירות, כפוחד שאתחרט.

כבר אז התחלתי להרגיש שהוא לא מוצא חן בעיניי. האם עלה בדעתו שנסיכה תשוטט במכונית שלה ותחפש חנייה בשבילו? זה נראה לכם שפוי?

יש כמה דברים שבעיניי נראים הכי שפויים בעולם כשאני פוגשת גבר חדש. אחד זה שהוא יאסוף אותי מהבית, ויתעלף למראה הווילה התלת קומתית שלנו במקום הכי מפואר בקיסריה. השני זה שייקח אותי למקום שווה בתל אביב או בחיפה. משהו גבוה על הגג, עם נוף מרהיב של אורות העיר בלילה, קוקטייל משובח, מוסיקה חרישית, אנשים יפים ועשירים. השלישי זה כמובן שיהיה ממשפחת שטראוס או דנקנר או האח של שרי אריסון. הרביעי זה שיהיה קשוב לרצונותיי, וכאלה יש לי לא מעט. חחח אני נזכרת איך התחשק לי לילה אחד לקפוץ לתצוגת אופנה גדולה באילת, והטייס שיצאתי אתו אז נאלץ לגנוב את המטוס הפרטי של אבא שלו מהחנייה בטענה שזה פיקוח נפש. גדול!

אחי, נאור, מנסה לחנך אותי כבר מגיל 18 להיות נוחה יותר לבריות. "ירדנה, הפכת לנסיכת קרח!", הוא נוזף בי. "שום דבר לא מוצא חן בעינייך! את מסתכלת על כל גבר חדש מלמעלה, כאילו את לפחות קרובת משפחה מדרגה ראשונה של מלכת אנגליה!". "אל תתחכם אתי", אני אומרת לו בלי אפילו להתרגז. "מה זאת אשמתי שאבא התעשר בן לילה ממהלך גאוני שעשה בבורסה ומאז אנחנו חיים מרופדים בכל טוב? אז הטעם שלי השתבח והתעדן. מה רע ? יותר טוב מה שהיה קודם, כשלא הייתה אגורה בבית ואתה ואני נאלצנו לעבוד אחרי הלימודים?".

"אולי יותר טוב היה קודם!", עונה לי נאור באנחה. "לפחות היית אז מחייכת, והיום, את פוחדת שפני הקרח שלך ייסדקו אם תרימי את זוויות פיך למעלה!". העוויתי את פניי כלפיו, והשלכתי עליו כרית.קרב הכריות נמשך כמה דקות, עד שנפלנו מותשים ומתפקעים מצחוק על השטיח . אבל זמן קצר לאחר מכן, ירדתי במדרגות מהקומה השנייה ללא צל של חיוך, לבושה כמו דוגמנית על שער "ווג", ומאופרת כבובת חרסינה מושלמת, יצאתי לעבר הגבר שחיכה לי בחוץ.

האכזבה הלמה בי כאגרוף. נמוך, עגלגל, מקריח, אף ענק, אוזני פיל בולטות. הרגשתי כמו בסרט "היפה והחיה"! איך זה יכול להיות שנפלתי ככה? בטלפון הוא נשמע כל כך גברי, כל כך סקסי, כל כך כל מה שהוא לא! עטיתי על פניי את הבעת הבוז הקרירה השמורה אצלי למקרים כאלה. מיד אנסח משפט מילוט ואסתובב לאחור כדי לא לראות אותו לנצח! אך לפני שהספקתי לעשות זאת, הבחנתי לתדהמתי שהוא, היצור הבלתי הולם בעליל, עטה על פניו הבעת בוז קרירה משלו, והביט בי כאילו אני היא החיה ולא הוא!

"לא נראה לי שזה ילך", אמר לי, כשהוא בוחן את גזרתי המושלמת ואת עורי החלק כמשי. "בואי נגיד יפה שלום ולא נבזבז ערב סתם". מה??? לו האדמה הייתה פוערת את פיה ובולעת אותי, לא הייתי נדהמת יותר! חוצפה!!! איך הוא מעז!!!

נשען על המכונית העלובה שלו, ברור שלא מהשנה, הוא הזדקף אל כל מלוא קומתו הגמדית, מלמל "לילה טוב",ועמד לנסוע משם! רגע אחד! זה פשוט לא ייתכן! רצתי לעברו מדדה על עקביי הגבוהים, ושמתי יד תקיפה על כתפו, כשאני מצמיתה אותו במבט כחול כקרח מלמעלה, למטה, היכן שראשו הנמוך היה מחובר לצווארו. "אפשר לדעת למה אתה חושב שזה לא ילך  בלי שבילית אתי אפילו דקה אחת?", דרשתי לדעת בקול מקפיא.

הוא הסתכל בי רגע. היו לו עיניים חומות כמו שוקו חם,ודקה תמימה פשוט טבעתי בהן. "את יפה מדי מכדי שתרצי להתאמץ ולאהוב מישהו חוץ מעצמך", אמר בפשטות שצרבה את קרביי. "לא נכון!", צעקתי."אני כן יכולה לאהוב! לא הכול זה צורה חיצונית!". "באמת?", שאל, וקולו לגלגני. "את יכולה להתאמץ ולאהוב אותי?".

נאלמתי דום. לפני רגע חיפשתי פתח מילוט. מה קורה לי? מה אני עומדת כאן נטועה במקומי, בלתי מסוגלת לזוז? לא ידעתי מה לומר. לבסוף יצא לי המשפט "אני יכולה לנסות".שוב הביטו בי העיניים החומות, עמוקות, שצללתי בהן. "טוב, אני מוכן להקדיש לך שעה", הוא אמר.

לבי דילג פעימה. מעולם לא חשתי התרגשות כזו.

ישבנו בבית קפה צנוע על החוף. לא קוקטיילים, לא אנשים יפים, לא נוף עירוני, לא כלום. ישבנו שעה כשאני מקשיבה לסיפורים שלו איך חלם להיות עיתונאי מגיל 9, ואיך הגשים את חלומו והיום הוא כתב בעיתון המקומי "קסמי קיסריה". הוא פגש עשרות אנשים, כתב עשרות כתבות, היה באין ספור מקומות. ואין ספק, הוא יודע לספר! גמעתי כל מילה שלו בשקיקה. כל סיפור היה מרתק. איך ראיין פעם נערה ערבייה שבעטה במוסכמות ועברה לגור ללא נישואין עם החבר שלה. איך כשהתפרסמה הכתבה אולצה על ידי משפחתה לדרוש הכחשה מהעיתון. איך רצה לסרב, אך לבסוף הסכים, כדי שהנערה תישאר בחיים....

הוקסמתי. הוא היה מרתק, משעשע, מסקרן, ססגוני. מעולם לא פגשתי גבר כזה. אני מצדי סיפרתי לו על  התהפוכות שעברה משפחתי עד ההתעשרות הפתאומית שהכתה אותנו בהלם והפכה את עולמנו על פיו. שוב לא ידענו מחסור, אך קשה היה להתרגל למצב החדש, ומצאתי את עצמי נועלת את תחושותיי המבולבלות פנימה, ומציגה נסיכה מושלמת כלפי חוץ, כאילו כך היה מאז ומתמיד. ולפתע תמה השעה שהוקצבה לי, ונסענו הביתה.

חיפשתי תגובה מצדו, אך פניו היו חתומות. "לילה טוב", אמר, ושוב העיניים החומות הללו, שגורמות לי לרצות להשליך את עצמי למעמקיהן ולצלול....מיאנתי לזוז ממקומי. "אני לא יוצאת מהמכונית עד שאתה מבטיח לי שנשוב וניפגש",אמרתי בעקשנות. "לא יודע....", אמר . "לא יודע אם אפשר לסמוך עליך. כל כך הרבה זמן שיחקת את נסיכת הקרח, איך תוכלי בבת אחת להפסיק?". שתקתי. אחר קירבתי אלי בהחלטיות את ראשו המקריח נטול החן, אחזתי באוזני הפיל שלו ונשקתי לו בלהט שהפתיע אף אותי עצמי. "תן לי זמן להוכיח לך....". לחשתי.. "תן לי זמן.....".

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)