כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ילד, תתנהג יפה!

    השם: נובו. המחלה: ADHD. הכתיבה החליפה את הריטלין.

    תגובות (3)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      25/8/10 08:27:
    יפה
      24/8/10 06:06:
    קצת ארוך לדסלקט כמני
    אבל כתיבה יפה
      22/8/10 12:19:

    אהבתי.

    0

    'הו, מומבאי אהובתי' פרק א'- "אוטובוס בשר ודם"

    3 תגובות   יום ראשון, 22/8/10, 12:00

    האוטובוס היה מלא עד אפס מקום למרות שהיינו רק שבעה דיילים, שני קברניטים, קצין ראשון ופרסר בודד, בודד מאד.
    ליפפתי את הבד הלבן שפעם היה וילון בחצי סיבוב על היד ודאגתי כל הזמן למשוך אותו לאחור כנגד התנועה הטבעית שלו כמו פרד עקשן המסרב לציית לרוכבו, ובכך להרוויח עוד שדה ראייה.
    הרמתי מעט את החלון בעזרת כריות של שני אגודלים מכופפים ולאחר מאבק קצר עם שני תופסנים חלודים, השארתי פתח קטן כדי לנשום אויר אחר.
    הצמדתי את האף למסגרת בנקודה שנראתה לי הכי פחות מלוכלכת כדי לא לפספס את המשב הראשון, עצמתי את העיניים והסנפתי.
    סילון חריף של חשמל שרוף החל להציף את ריאותי, כמו נרקומן שהחליט למעוד אחרי שנים רבות של איזון.
    שלחתי יד אל מתחת למושב ולאחר חיטוט קצר, שלפתי חולצה בשרנית מהטרולי כדי לסתום את החלל בין משענת הראש לדופן האוטובוס.
    לאחר כמה נסיונות לא מוצלחים, מצאתי את התנוחה הכי נוחה.
    מדי פעם נתתי לראשי חופש תמרון כדי לסרוק את האוטובוס ולהתעדכן עם המציאות שהחלה להתרחק ממני.
    תנוחות משונות של תיקים, תלתלים, ידיים, רגליים שמוטות וברכיים ששמשו כריות לבן או בת הזוג היו פזורות  בכל עבר.
    במושב לידי ישב הפרסר שנרדם כמה דקות אחרי שעזבנו את השדה לכוון המלון. הוא היה נמוך קומה, באמצע שנות החמישים לחייו עם זוג עיניים דומעות וכנועות של סמיילי בוכה המבקשות קצת נחת.
    היינו היחידים מהצוות שבאו לבד ללא אישה חברה או לפחות איזה דודה גנובה שלעיתים היו צצות בטיסות מסוג כזה  ולכן כ-DEFULT , התישבנו זה ליד זה.
    מדי פעם נשמעו נחירות מחלקו הקדמי של האוטובוס שהיה מאויש בשלושה טייסים שדאגו לכרית ושמיכה אמיתיים גם לדרגות שעל הכתפיים שלהם, נשותיהם ושני דיילים קבועים שהתלפפו אחד עם השני מבלי לעורר מהומה. (זו אולי החברה היחידה בעולם בה הסטרייטים נחשבים לסוטי מין).
    NOT THAT THERE'S ANYTHING WRONG WITH IT
    במושב האחרון שנראה כמו ספסל ארוך וחצי מרופד היו מוטלות שתי דיילות חדשות שהתעטפו עם בני זוגן, כשמראות החוץ שהמוני בני אדם היו מוכנים לתרום כליה בכדי להיות עדים להם, היו מהן והלאה, למרות שהיתה זו טיסתן הראשונה.
    האוטובוס החל להגביר את המהירות לאחר שיצאנו מפקק תנועה קשה, שמבחינתי היה פריבילגיה.
    נוף של מאות ידיים ואצבעות מתחננות למזון ומתקבצות בבת אחת כמו להקת דגים שזה עתה זרקו לה כמה גרגירי מזון , התחלף בכביש ראשי פגום, כשמשני צדדיו מאות רכבות בנינים גבוהים ללא גימור המחוברים אחד לשני ושכונות הנחשבות עמידות, למרות שאף בניין לא נראה לי ראוי למגורי אדם.
    הצצתי בשעון של המכשיר הסלולרי שלי ולאחר שזהיתי בבירור את השכונה, ידעתי שאנחנו ממש קרובים למלון. העפתי מבט חטוף נוסף לפנים האוטובוס שנראה כמו עיר מוכת חורבן והתחלתי את מסע ההשכמה.
    בעיטה קטנה ברגלו של הפרסר המסכן שישב לידי הציתה את מפולת ההשכמות, ואנשים החלו להתעורר ולהתמתח ולהעיר את זה שלידם.
    השקט והלחשושים התחלפו בן רגע בצלילים של הערות פרוצדורליות עד שאחרון המתים קם לתחייה.
    ואז הוא נעצר.
    באוטובוס נוצר טור ארוך  ובקצב איטי ירדנו אחד אחד לעבר כניסת המלון, שבחזיתו עמד אדם מבוגר שחילק הוראות לחייליו בהנהון ראש, ימינה ושמאלה מבלי לדבר, כמו ילד שעושה ברוגז לעולם.
    הוא היה ענק מימדים אבל עדין, לבוש חליפה רבת צבעים עם משרוקית אדומה שתקועה בפיו ואותות מבריקים תלויים על חזהו, ולרגע ראיתי את אוגנדה ואידי אמין מקבלים בדיוק כך את הנוסעים בטיסה ההיא.
    ארבעה גברים שדופים שתקשרו אחד עם השני באותו אופן, העמיסו את המזוודות  של כולם על שתי עגלות רעועות שהושאלו פעם 'מאיים אבודים'.
    שני מגדלים של חפצים וביגוד מערבי לא מעניין, החלו את מסעם ללובי של המלון, כששניים מהם תומכים בכל צד, אחד דוחף מאחור והרביעי שענוד גם הוא בכמה עיטורים, מעודד ונותן פקודות ניווט בכדי להקל עליהם לחמוק מבורות ומדרכה עקומה ופגומה, תוך כדי שהוא מישיר מדי פעם מבט עם הגנרל הענק שבינתיים התחיל לשרוק ולכוון את נהג האוטובוס של חברת תעופה קנדית.
    אנחנו נשאבים בטור לתוך לובי מפואר וממוזג שפולט אויר נקי ומוכר ללא ריח, כמו שחקני קבוצת הוקי קרח שמדדה מחדר ההלבשה לעבר מגרשה הביתי הקפוא,  כשבחוד שני הקברניטים שכבר הספיקו להזדקף ותוך כדי תנועה, מנקים בתנועת מברשת, כמו שרק הם יודעים, את האבק שהספיק להתמקם על ארונות הקבורה שעל כתפיהם ובכך גם למנוע אי הבנות מיותרות.
    אחריהם, בשארית כוחותיו, נשרך הפרסר שהתחנן כבר למיטה.
    הצוות שהיה עמוס במכרים וקרובי משפחה, היה כמו רוב האנושות מרוכז רק בעצמו ולא שם לב לכך שישנו איש מביניהם שקורא לעזרה.
    מייד עקפתי את זוג הדיילים הותיקים לפני שבינתיים הוריד הילוך ועבר לתנוחת שילוב ידיים של אוהבים, התמקמתי בכוננות מאחורי הפרסר שמא פתאום יפול לאחור, כשבמקביל מתקדם הטור לפי הקצב של חלוקת המפתחות.
    אני לוקח את המפתח שנראה כמו כרטיס אשראי ומספיק להיכנס אחריו למעלית לפני שנסגרת עלי הדלת.
    הוא בוהה בי עם זוג עיני עגל בולטות שנסגרות ונפתחות כמו תריס ישן  עם מנגנון פגום, שנפתח ונסגר באופן לא רצוני.
    אני מחליט ליזום:
    "יוסי, הכל בסדר?"
    הוא לא עונה.
    "יוסי,מה התוכניות?"
    הוא לא עונה.
    אחרי כמה שניות של שקט מביך אני מצטער ששאלתי.
    כשהמעלית מאיטה לפני העצירה הוא מתכונן ונדרך לזינוק עם הטרולי והמזוודה שקצת יותר נמוכה ממנו וראשו מזדקף בפעם הראשונה ואז אני נזכר בקורס צניחה בתל נוף, שנייה לפני הניתוק מהמטוס ופתאום אני מרגיש צביטה כואבת בלב.

     



     

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      N.O.V.O
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין