"אני יכול ללוות שני מיליארד דולר מחר, במחיר של 3.5% לשנה. אבל מה אני אעשה עם הכסף?"

כה דיבר David Speer, המנכ"ל של Illinois Tool Works. חברה זו איננה סטארט-אפ ולא עסק קטן או אפילו בינוני. מדובר בקבוצה המעסיקה 60,000 עובדים מסביב לעולם, בלמעלה מ-800 יחידות עיסקיות שונות, ושהנכסותיה השנתיות מסתכמות ב-14 מיליארד דולר. לא בכדי בחר Neil Irwin, כתב של הוושינגטון פוסט, באדון ספיר כדי לייצג את מה שהוא מכנה "ארץ הליבה של ארצות הברית".

בכתבה מרתקת -- http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2010/08/20/AR2010082005165.html?sub=AR

-- אירווין מדבר עם קבוצת בכירים מחברות שונות באזור שיקאגו. לא אנשי פיננסים מוול סטריט, וגם לא אנשי היי-טק מסיליקון וואלי, אלא גורמים המייצגים את מה שהיה פעם המנוע של כלכלת ארה"ב – מנוע שעדיין מתפקד היטב, גם אם חלקים ממנו הועברו אל מחוץ למדינה. אבל מנוע שעכשיו יורד הילוך, אולי שתיים, ומתכונן להמשך נסיעה  בקצב איטי בהרבה מבעבר.

ארווין מסכם את שיחותיו וממצאיו במסקנה חדה וקולעת: "אין סיבה להשקיע כאשר יש עודף כושר ייצור במרבית התעשיות (ועודף היצע בתחום הדיור). עודף כושר הייצור הזה, או העדר ביקוש – וממילא העדר השקעות חדשות – מהווה סיבה מרכזית לחולשת ההתאוששות."

לא צריך להיות כלכלן מדופלם כדי להבין את זה. אדרבה, מה שמפליא הוא מדוע כל כך הרבה כלכלנים מדופלמים מסרבים להבין את נתוני היסוד של המשק האמריקני, ושל כל המשקים המערביים.