אני אוהבת את המדיום הזה של האינטרנט, היכולת שלנו לתקשר עם העבר משתפרת ככל שממציאים לנו אתרים חדשים לתקשר עם הסביבה שלנו. ונכון שיש חסרונות לא מעטים אך לא לזה התכוונתי להגיע. לאחרונה פנתה אלי בפייסבוק חברה מהתיכון וזה מעלה הרבה שאלות חששות וחרדות לגבי המקום שלי בהווה. כמו כל אדם שמגלה שהעבר שלו חוזר לרדוף אותו ככה גם אני הגבתי בהתחלה. מכיוון שהרגלי בקודש הוא לשרוף את כל הגשרים מאחוריי, למקרה שאחד מהם ירצה להתמוטט עלי, הופתעתי שהגשר הזה לא באמת שרוף. היה לי רע בתיכון, אני חוזרת ואומרת את זה בכל הזדמנות, אבל עכשיו כשהתיכון חוזר לחיים שלי פתאום אני מוצאת את עצמי שואלת שאלה קשה. האם באמת היה לי רע בתיכון או שאני חשבתי שרע לי בתיכון, כמו שחשבתי בחטיבת ביניים כמו שחשבתי ביסודי. את התשובה עדיין אין לי.

וכאן נכנס הקטע החרדתי. פתאום אחרי שאני רואה המון אנשים שהכרתי בעבר, חלקם בצורה טובה יותר, ושאת חלקם פחות אני פתאום מאוד מודעת למקום הקיומי שלי. נדמה לי שכולם נראים טוב יותר, יש להם קריירה מוצלחת או ילדים או בעל ולא משנה כמה שאני מודעת להתקדמות האישית שלי היא נראית לי אפסית. אני מודעת לזה שעצם ההשוואה היא מגוכחת ובאמת מיותרת אבל קשה להמנע ממנה. אני מודה שבעשר השנים שעברו מאז שסיימנו תיכון והתחלנו את החיים הנפרדים שלנו דישדשתי במקום רוב הזמן אבל עכשיו זה לא המצב. בשנתיים האחרונות קידמתי את עצמי הרבה, בין אם זה בעבודה, לימודים, בתחומים אישיים יותר. אבל אני מודה שמה שאחרים עשו בעשר שנים (תואר, חתונה, משפחה) עוד קצת רחוק ממני. פתאום לראות את ההספק של אחרים בגילי גורם לי להרגיש מאוד נבוכה לגבי מצבי. ולמה שלא אהיה? לא הגשמתי דברים שאני אמורה להגשים עד עכשיו באיזה קנה מידה מטופש וכנראה גם קצת פולני מצידי.

אז למה נשאלת השאלה הגדולה, האם היה לי באמת רע? כי פתאום אני זוכרת שהיה גם רגעים טובים. פתאום אני מבינה שהשנה האחרונה בה בחרתי להתנתק מכולם הזיקה לי יותר מאשר שאחרים הזיקו לי בבית הספר. גם כי פתאום מובן לי שאני עושה לעצמי את רוב הנזקים בחוסר הביטחון הקולוסאלי הזה שאני סוחבת איתי לכל מקום. אותו חוסר ביטחון שגורם לי להיות מודעת לכך שעשר שנים אחרי אני עדיין לא רזה, עדיין ללא תואר, עדיין רחוקה מבעל, ילדים, קריירה או מה שלא יהיה. אותו חוסר ביטחון גם גורם לי לשכוח שהקצב שלי בחיים שונה, שיש דברים שאני עושה בדרך שלי ולא בדרכים הנהוגות ובזמנים המקובלים. ובעיקר אני שוכחת שאין בזה רע.

כנראה שבמובן מסויים קשה שלא לחשוב שהעבר קפץ להווה שלי להגיד שלום ובעיקר לעזור לי לראות קדימה לעתיד. למה? כי ככה הדברים עובדים כנראה. אי אפשר לגמרי למחוק את העבר שלנו או להתחמק ממנו, נכון?

אז מה אני לוקחת מזה? בעיקר את העובדה שאני חייבת להפסיק לשים את עצמי במקום בו אני חושבת שאני לא מספיק מוכשרת, טובה, יפה, חכמה ושאר ירקות. להסתפק בצלחת שניתנה לי כי באמת שהיא לא רעה כפי שאני שנדמה לי רוב הזמן. ולנסות לאחות את הגשרים השרופים, אלה שחשבתי שאני לא ארצה לשחזר לעולם. אולי עכשיו צריך להתחיל לנסות.