אאורטה
פוסטים פופולאריים
-
טובטוב: הגמד הטוב? - כתבת תחקיר
5/12/13 | 7490 צפיות
-
איור - ביטויים מפורסמים ומקורם 13 (כנסו לצפיה)
16/6/09 | 1482 צפיות
-
וידאו: חברוּת אפלטונית בין אישה לגבר איננה אפשרית?
2/4/12 | 1542 צפיות
-
מי שעונה נכון על השאלה הזו - גאונ/ית!
19/2/14 | 3676 צפיות
-
ואללה זבאללה יופי
9/10/10 | 1406 צפיות
-
פתחתי גלריה! (+ביטויים מפורסמים #12)
10/5/09 | 2138 צפיות
פוסטים אחרונים
- המימונה שלי 22/4/14
- יושבים 31/3/14
- מי שעונה נכון על השאלה הזו - גאונ/ית! 19/2/14
- הבלה-בלה על התבוללות היא בלילת בילבולים מהבולבול 29/1/14
- ההבדל בין מישהו שאוהבים לשנוא למישהו שפשוט שונאים 9/1/14
- הולך ופוחת 19/12/13
על איך זה להיות קטן וחלש
פעם בשבוע אני משלים הכנסה בהפעלת תאורת ריקודים בגן אירועים בשרון. לעתים קורה שבתחילת החתונה יש לי סימפתיה לאורחים – אם הם לא ערסים בהמיים – אך בשעות הקטנות, כשגרעין קשה של שיכורים דוחים על רחבת הריקודים מסרב לקלוט שהערב נגמר וממשיך להחזיק עשרות בני ערובה מעובדי המקום התשושים בציפייה מיואשת, הסימפתיה אוזלת. לא משנה כמה חביבים האורחים נראים בתחילת האירוע, בסופו אתה תמיד מבין שאחוז מסוים מהם הוא חארות. ללא יוצא מן הכלל.
ההרכב של הגרעין הקשה הזה משתנה, אבל תמיד כולל את שני הגורמים הבאים:
(* כשאני אומר רוק כבד, אני מתכוון לשניים וחצי השירים הבטוחים שיש בכל חתונה, כגון "אין מקום אחר" המעפן של משינה, או Killing in the Name of הנוסטלגי של RATM, להקה שבשחר קיומה הייתה בעלת מסר פוליטי – מסר שהרוקדים לצליליה מעולם לא שמעו, ועדיין אין להם מושג שהוא קיים בשיר.)
בחתונה האחרונה קרה דבר נחמד. לראשונה מאז התחלתי לעבוד שם, אחת האורחות ניגשה והציעה להביא לי משקה. ביקשתי שתביא קולה. כשלחצתי את ידה, היא הצמידה את שפתיה ליד שלי, אולי כדי להריח אותה. מעניין. היא נמרחה עלי קצת בזמן שהפעלתי את האורות החכמים, מכונת העשן והבלינקרים, דיברה על זה שאין אף אחד מבין הבחורים שם שהיא הייתה רוצה לזיין, ונתנה לי באיזשהו שלב נשיקה על הלחי. היא הייתה שיכורה מהסוג הנעים, הרך. היא נעלמה מוקדם ולא יצא לי לקחת את המספר שלה.
זמן קצר לאחר מכן חזיתי ברגע שקלקל לי את מצב הרוח לשאר הערב. הרחבה הייתה ריקה יותר עכשיו, מאוכלסת בעיקר בגרעין הקשה. הבתולים המתוסכלים הטיחו עצמם לכל הכיוונים באותו מפגן תיכוניסטי שהוא-הוא (וזה בדיוק מה שהם לא מבינים) שמונע מהם לזיין, בעוד הכוסיות הנפוחות מתשומת-לב המשיכו להתפתל בסקסיות הפשטנית והקלישאית המאפיינת את רוב הישראליות על רחבת הריקודים.
בשולי הרחבה, הרחק מהתוהו, עמדה לה בחורה נמוכה, צנומה ועכברית שלא הפריעה לאף אחד. היא מצאה לה פינה מנומסת להניד בה מעט את הרגליים והידיים, להשתתף מרחוק בשמחה. היא חייכה בעודה נעה בזהירות לצלילי המוזיקה. באמצע הרחבה, שחיף מוזר, גבוה ושלוח-רסן ניתר ממקום למקום בנוקשות המאפיינת את סגנון הפוגו. היה ברור שהוא לא זיין מלא זמן, וכנראה גם לא יזיין.
בין ניתוריו, עינו צדה את הבחורה הקטנה והצנומה, והוא נכנס בה בכוונה – שיתף אותה בפוגו, כאילו. לבחורה, ששקלה חצי ממנו, לא היה זמן להגיב. היא הוטחה הצידה באלימות. ראיתי אותה מתעוותת בכאב בזמן שהאידיוט ניתר הלאה ממנה. הוא לא אמר סליחה, הוא לא אמר לה כלום. שנייה לאחר מכן הוא נתקל בכוסית ומייד התנצל. הבחורה הקטנה עמדה ושפשפה את הכתף הצנומה שלה, שכרגע כמעט רוסקה. היא אפילו לא נראתה כועסת. מבט אחד בפנייה והבנתי: היא ציפתה שדברים כאלו יקרו לה. הבחור אפילו לא ראה אותה, אבל היא הייתה רגילה לזה. לפתע, מסיבות שאני לא לגמרי מסוגל לנסח, הלב שלי נסדק. הרגשתי וכמעט שמעתי אותו. כעסתי כל כך.
בדרך כלל אני שותה צ'ייסר קטן של משהו ברבע האחרון של הערב. הפעם לא שתיתי, כי ידעתי שזה רק ימרר לי את מצב הרוח יותר. רציתי לבכות. הרגשתי ייאוש, ואהבה, וכעסתי כל כך. תהיתי: איך זה להיות קטן וחלש? נגיד שנולדת פיזית קטן וחלש, ובמקרה אתה לא מאמץ אישיות לוחמנית שתפצה על זה. כמה אנשים יתייחסו אליך בתור בנאדם שלם? אם אתה עדין בטבעך וזהו זה, כמה אנשים יראו אותך וכמה לא? וכמה במדינת ישראל?
נותרתי במרה שחורה עד סוף הערב. מה שקרה הרגיש לי כמו התעללות בילד או בעל חיים, כמו קור לב ואטימות. בהרף עין ראיתי את כל האנשים שעקפו אותה בתור לסופר, את כל בני הזוג שלא חשבו לשאול מה היא רוצה ואולי לא טרחו להודיע לה כשזה נגמר, את כל הנצלנים שקבעו לה שהם מעתיקים ממנה את עבודת הסמינר. כי היא אף אחת והרצון שלה לא רלוונטי. זה לא שהם רעים, זה פשוט שהם לא רואים אותה.
אני איש תרבות, אבל יש לי סיכוי גם בג'ונגל שהתרבות הזו מסתירה: אני חזק, ומרשים, ובטוח. יש לי פה רושף גיצים, עצבים קצרים וגאווה. לה אין שום דבר מזה. האם חובתה להרים את הסנטר ולהיראות, או שמא חובתי וחובתך לפקוח את העיניים ולהבחין בה?
ואם לא נבחין, מה בעצם התכלית של התרבות הזו? |
תגובות אחרונות
-
ציני_כאן
בתגובה על אוקיי, אני אסביר את זה רק פעם אחת
-
face
בתגובה על המימונה שלי
-
ההלך
בתגובה על יושבים
-
--()--
בתגובה על מי שעונה נכון על השאלה הזו - גאונ/ית!
-
ההלך
בתגובה על הבלה-בלה על התבוללות היא בלילת בילבולים מהבולבול
-
Rajaraj
בתגובה על ההבדל בין מישהו שאוהבים לשנוא למישהו שפשוט שונאים
תגובות (23)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זה מגניב להיות כזה. אתה מרגיש כאילו אתה עומד על הר ורואה את כל הנוף האנושי מאופק לאופק.
ותודה. :)
זו לא תעלומה: הייתי ילד חנון וביישן אז יש לי אמפתיה לאנדרדוג. voila! :)
"אם אתה עדין בטבעך וזהו זה, כמה אנשים יראו אותך וכמה לא? וכמה במדינת ישראל?"
זה תלוי בתאורן.
______________________________________________________________
אני מבין את החויה הסובייקטיבית שלך ואת הכעס על אי הצדק והעוול חברתי. תחושה כזו נובעת מתוך הנחת יסוד שבחברה מתוקנת כולם צריכים להיות שווים, לקבל אותו יחס ואותן הזדמנויות, ןכולם צריכים להיות אדיבים ומודעים זה לקיומו ולצרכיו של זה.
וכאן הטעות שלך.
באופן פרקטי אנחנו עדיין מקיימים במסגרת "החברה המתוקנת שלנו" את חוקי הג'ונגל. החזק והתוקפני שורד, החלש והפצוע נרמס או נטרף. זה רק עטוף בהעמדת פנים של רצון טוב ונימוס.
אחוז האלטרואיסטים האמיתים ואלו שבאמת מאמינים שצריך להיות חביב ונחמד לאחר מבלי צורך לקבל משהו בתמורה- נמוך לאין שיעור מאלו שחושבים כמו מירי פסקל.
רובנו יודעים להתעלות רק בזמן משבר, שם אנחנו עוצרים את שגרתנו הדורסנית לרגע ומתפנים להשקיע קצת בחברותיות ואחדות מסיבות אמוציונליות וצרכים פנימיים. אך בחלוף המשבר נחזור "לחתוך" זה את זה על הכביש ונצפור בעצבנות לזאת שהתעכבה חצי שניה לאחר שהתחלף הרמזור.
ואם לרגע נקבל את ההנחה שהאמנה החברתית אינה כזו שרוב באוכלוסיה חש מחויב לה מצו מצפונו נותר לשאול:
האם האריה מתאכזר לזברה כשהוא טורף אותה?
ומה לגבי זה שהוא הורג את כל הגורים של הזכר ששלט בלהקה לפניו, רק כדי שהנקבות יתייחמו שוב והוא יוכל ל.... אמממ... להעמיד צאצאים?
מאוד התרשמתי מזה שאתה חזק, מרשים בטוח ורושף גיצים.
יחד עם זאת, המדריך המקוצר להתבוננות פסיכולוגית מלמד אותנו, שכאשר משהו נוגע בך, זה קשור לחוויה הפנימית שלך.
במקום לערוך את ההפרדה הבהירה בין חזקתך לחולשתה, שאל את עצמך בלשון המטפלים "איפה זה פוגש אותך".
(אפשר ללעוג לשאלה הזו ולהפוך אותה לקלישאה, אבל לא חייבים.)
תודה רבה. אני לא בטוח כמה אני רגיש חברתית - אולי רגיש פסיכולוגית.
גם אני מסכים עם הלנה. :)
אם זה היה סרט הוליוודי,זה בטח היה נגמר בכך שלקחת ממנה מס טלפון ומאז אתם חיים באושר ועושר. :)
אגב,מסכימה עם הלנה-אדם הוא קורבן כל עוד הוא רואה עצמו ככזה.
קשה לי לנסח את זה בדיוק, אבל מה שהטריד אותי היה הרושם האינטואיטיבי שהיא לא חשבה שהיא קורבן. אני חושב שהיא קיבלה את הדחיפה הגסה ההיא כחלק מהחוקים הבסיסיים של היקום.
לגבי תגובה... את ואני יודעים שאפשר להכיש בחזרה. אבל זו בדיוק השאלה - מה אם אתה לא רוצה להיות כזה? חלק מהחלאתיות של בריונים היא שהם דוחפים אותך לעשות דברים מגעילים כמוהם. זה אונס אותך לא פחות. אז אתה נדפק בכל מקרה: או שתשתוק, או שתתנהג גם אתה חרא. אם אתה לא גאנדי, אין לי מענה למצב הזה.
מעניין שהתפלק לך "עניים" (יענו אביונים) במקום "עיניים".
מעורר מחשבה
יש המון דרכים ללמוד: יש מי שמביט מהצד, יש מי שנכנס באמצע, ויש מי שבין זה לבין זה. הבחירה היא עניין של טמפרמנט, בסופו של דבר.
הי אסף, מה שלומך? תודה על הפידבק הבונה.
לא כתבתי בבלוג הרבה זמן...
יכול להיות שלא כתבת המון זמן?
בהחלט חשבתי על זה, אבל 1. אז לא היה פוסט, ו-2. יש מספיק אנשים שהם כן בדיוק כך. מה שעיקרי לפוסט הוא מה שראיתי, הרגשתי וחשבתי. וחשוב להבהיר: לא בה פסלתי.
הפוסל במומו פוסל חביבי, תן לה לפחות ליהנות מצילו של הספק.
לא פחות כואב לראות את אלו שהיא לא מנפה.
טקסט מצוין.
בדומה לנבחרי-ציבור, הדיג'יי הוא רק סימפטום. המחלה היא הציבור עצמו. לא שהייתי מתנגד להוריד לרובם כאפה - הם לרוב פוצים. המוזיקה באירועים היא תמיד אותו חרא.
תביא כאפה לדי-ג'י בשבילי, עוד כשעבדתי בקייטרינג לפני 5 שנים היו שמים את משינה ורייג'.