על איך זה להיות קטן וחלש
פעם בשבוע אני משלים הכנסה בהפעלת תאורת ריקודים בגן אירועים בשרון. לעתים קורה שבתחילת החתונה יש לי סימפתיה לאורחים – אם הם לא ערסים בהמיים – אך בשעות הקטנות, כשגרעין קשה של שיכורים דוחים על רחבת הריקודים מסרב לקלוט שהערב נגמר וממשיך להחזיק עשרות בני ערובה מעובדי המקום התשושים בציפייה מיואשת, הסימפתיה אוזלת. לא משנה כמה חביבים האורחים נראים בתחילת האירוע, בסופו אתה תמיד מבין שאחוז מסוים מהם הוא חארות. ללא יוצא מן הכלל.
ההרכב של הגרעין הקשה הזה משתנה, אבל תמיד כולל את שני הגורמים הבאים:
(* כשאני אומר רוק כבד, אני מתכוון לשניים וחצי השירים הבטוחים שיש בכל חתונה, כגון "אין מקום אחר" המעפן של משינה, או Killing in the Name of הנוסטלגי של RATM, להקה שבשחר קיומה הייתה בעלת מסר פוליטי – מסר שהרוקדים לצליליה מעולם לא שמעו, ועדיין אין להם מושג שהוא קיים בשיר.)
בחתונה האחרונה קרה דבר נחמד. לראשונה מאז התחלתי לעבוד שם, אחת האורחות ניגשה והציעה להביא לי משקה. ביקשתי שתביא קולה. כשלחצתי את ידה, היא הצמידה את שפתיה ליד שלי, אולי כדי להריח אותה. מעניין. היא נמרחה עלי קצת בזמן שהפעלתי את האורות החכמים, מכונת העשן והבלינקרים, דיברה על זה שאין אף אחד מבין הבחורים שם שהיא הייתה רוצה לזיין, ונתנה לי באיזשהו שלב נשיקה על הלחי. היא הייתה שיכורה מהסוג הנעים, הרך. היא נעלמה מוקדם ולא יצא לי לקחת את המספר שלה.
זמן קצר לאחר מכן חזיתי ברגע שקלקל לי את מצב הרוח לשאר הערב. הרחבה הייתה ריקה יותר עכשיו, מאוכלסת בעיקר בגרעין הקשה. הבתולים המתוסכלים הטיחו עצמם לכל הכיוונים באותו מפגן תיכוניסטי שהוא-הוא (וזה בדיוק מה שהם לא מבינים) שמונע מהם לזיין, בעוד הכוסיות הנפוחות מתשומת-לב המשיכו להתפתל בסקסיות הפשטנית והקלישאית המאפיינת את רוב הישראליות על רחבת הריקודים.
בשולי הרחבה, הרחק מהתוהו, עמדה לה בחורה נמוכה, צנומה ועכברית שלא הפריעה לאף אחד. היא מצאה לה פינה מנומסת להניד בה מעט את הרגליים והידיים, להשתתף מרחוק בשמחה. היא חייכה בעודה נעה בזהירות לצלילי המוזיקה. באמצע הרחבה, שחיף מוזר, גבוה ושלוח-רסן ניתר ממקום למקום בנוקשות המאפיינת את סגנון הפוגו. היה ברור שהוא לא זיין מלא זמן, וכנראה גם לא יזיין.
בין ניתוריו, עינו צדה את הבחורה הקטנה והצנומה, והוא נכנס בה בכוונה – שיתף אותה בפוגו, כאילו. לבחורה, ששקלה חצי ממנו, לא היה זמן להגיב. היא הוטחה הצידה באלימות. ראיתי אותה מתעוותת בכאב בזמן שהאידיוט ניתר הלאה ממנה. הוא לא אמר סליחה, הוא לא אמר לה כלום. שנייה לאחר מכן הוא נתקל בכוסית ומייד התנצל. הבחורה הקטנה עמדה ושפשפה את הכתף הצנומה שלה, שכרגע כמעט רוסקה. היא אפילו לא נראתה כועסת. מבט אחד בפנייה והבנתי: היא ציפתה שדברים כאלו יקרו לה. הבחור אפילו לא ראה אותה, אבל היא הייתה רגילה לזה. לפתע, מסיבות שאני לא לגמרי מסוגל לנסח, הלב שלי נסדק. הרגשתי וכמעט שמעתי אותו. כעסתי כל כך.
בדרך כלל אני שותה צ'ייסר קטן של משהו ברבע האחרון של הערב. הפעם לא שתיתי, כי ידעתי שזה רק ימרר לי את מצב הרוח יותר. רציתי לבכות. הרגשתי ייאוש, ואהבה, וכעסתי כל כך. תהיתי: איך זה להיות קטן וחלש? נגיד שנולדת פיזית קטן וחלש, ובמקרה אתה לא מאמץ אישיות לוחמנית שתפצה על זה. כמה אנשים יתייחסו אליך בתור בנאדם שלם? אם אתה עדין בטבעך וזהו זה, כמה אנשים יראו אותך וכמה לא? וכמה במדינת ישראל?
נותרתי במרה שחורה עד סוף הערב. מה שקרה הרגיש לי כמו התעללות בילד או בעל חיים, כמו קור לב ואטימות. בהרף עין ראיתי את כל האנשים שעקפו אותה בתור לסופר, את כל בני הזוג שלא חשבו לשאול מה היא רוצה ואולי לא טרחו להודיע לה כשזה נגמר, את כל הנצלנים שקבעו לה שהם מעתיקים ממנה את עבודת הסמינר. כי היא אף אחת והרצון שלה לא רלוונטי. זה לא שהם רעים, זה פשוט שהם לא רואים אותה.
אני איש תרבות, אבל יש לי סיכוי גם בג'ונגל שהתרבות הזו מסתירה: אני חזק, ומרשים, ובטוח. יש לי פה רושף גיצים, עצבים קצרים וגאווה. לה אין שום דבר מזה. האם חובתה להרים את הסנטר ולהיראות, או שמא חובתי וחובתך לפקוח את העיניים ולהבחין בה?
ואם לא נבחין, מה בעצם התכלית של התרבות הזו? |
