היה זה אמצע אוקטובר.

אפילו ריחה החמצמץ של הגננת לא יכול לו ליפי הבריאה, לריח הגשם הראשון, לעננים שכיסו הכל בתפאורה אינטימית שלעולם תחקק בראשה של הילדה הקטנה בת החמש.

היא זוכרת רימון, היא זוכרת יין, היא זוכרת בעיקר את הריח, הריח המשכר שנחרט בנבחי תעלות אפה, ריח גשם ראשון ששינה לעד את זוית ראייתה.

מעתה כמהה לרגע הזה בו יחשיכו השמיים, כל נפץ מחריד יחמם ליבה ויעטוף אותה בהילה.

***

עוד מעט אוקטובר.

שיבוא כבר אל נבחי נשמתה, אל אפה הרגיש, שירטיב את ייבש עורה הצמא לו.

לקור המחמם הזה שחימם לפני שלושים וחמש שנים את נפשה הרכה של ילדה בת חמש.

שיעטוף אותה בחומו הקר, באפרוריותו המגוונת.

כל שנה בסתיו היא מאוהבת בו, מיסתורי, חודר למעמקים ובלתי מושג, נעלם לפרקים ומופיע בברקים.

בורק הוא את עיניה.

ושקט לה בפנים ושלווה נסוכה עליה עד אשר יחלוף וישובו הגעגועים.

חורפת אחת.