"קפטן" אמר אחד השומרים לאחראי "יש לנו פורץ". "בלתי אפשרי" הקפטן אמר מיד, וחש את צעדיו למסך של אותו שומר. אבל זה היה נכון. נכנס פורץ לחומות המבצר. "מהר, תגלו אותו, תמצאו אותו, מה אתה עומד ככה, טיפש? לך גם אתה! אני רוצה לתפוס אותו מהר ככל האפשר". השומר קפץ ורץ מהחדר, מנסה לשלוף את האקדח מנרתיקו. "אלוהים ישמור", הקפטן אמר לעצמו. "איך זה קרה?". הוא הקליד כמה דברים על המחשב, פותח חלון אחד, ועוד אחד. "רמה א', כניסה 2, רמה ב', כניסה 1" הוא עקב אחרי רישומי הכניסות. "היי, רגע, היא לא אמורה להיכנס לשם" הקפטן פלט כשראה שיש כניסה ברמה ג'. "אבל רשום פה שיש לה אישור, שהיא חברה. משהו מסריח קורה כאן". הוא אמר. אחר כך דיבר לקשר "יש משהו?", אך הקשר זמזם "לא, עדיין אין סימן". "לעזעזל" הקפטן הלם את השולחן.

זה לא קל להיכנס למקום מבוצר. זה הרבה יותר קשה כשאת לא מוזמנת. אבל אני תמיד ידעתי להשיג מה שאני רוצה, גם אם זה אומר שאני צריכה למשוך בכמה חוטים. וזה מה שעשיתי. את מכשיר ההזדהות של רמה ד' פשוט נטרלתי את מערכת האזעקה ע"י חוט אחד צהוב. טוב שיש ראש על הכתפיים. אבל אני לא עושה את זה להנאה. לא, לא. למרות שזה כיף להיכנס ככה למקומות מבוצרים, פה אני במשימה. כאן אני חייבת למצוא משהו. או יותר נכון, מישהו.

אני שומעת צעדים מעבר לקיר. אני מסתתרת, נצמדת לקיר ומקווה שהחושך שנפל על המסדרון יבלע אותי. ובאמת, בשביל השומרים האלה, אני עכשיו בלתי נראית. אחד, שתיים, עכשיו אני יכולה להמשיך. אבל יש פה יותר מידיי דלתות, ובכל אחת יש אלפי דברים שאני רוצה. אבל לא עכשיו. אני אוכל לחזור לכאן. אני לומדת את הדרך. כל צעד שלי כאן הוא שביל לפעמים הבאות.

מסדרון ועוד מסדרון, שומר ועוד שומר, אבל אני מצליחה להתחמק מהרדאר שלהם. אני הולכת לכיוונים שונים, מבלבלת את עקבותיי, מידיי פעם אני שומעת "היא חומקת לארכיון" או "הוא הולכת לכספת", אבל אז, אני פשוט עוקפת אותם, וממשיכה.

אילו הייתה לי מפה, זה היה הרבה יותר קל. זה תמיד קל כשאומרים לך מה לעשות. אבל אז, מה כיף פה? אני מרגישה כמו קולומבוס שמגלה את אמריקה, ומתענגת מכל רגע. לומדת. עוצרת. יום אחד אני אשתמש בדברים שכאן. אבל בנתיים, צריך להמשיך הלאה.

"איפה היא?!" כבר עברו כמה שעות, והקפטן ממש לא מרוצה. הוא זימן את השומרים הבכירים לתמונת מצב, אבל הוא באמת זימן אותם כדי שיוכל לגעור בהם. "היא.. היא.." אחד השומרים צייץ. "היא מה?!" שאג הקפטן. "היא... כאילו בלתי נראית" אמר השוטר, בולע את מילותיו. "שטויות!" צווח הקפטן. "אנשים חסרי משמעות! איך אתם לא יכולים לתפוס פורץ. ולא סתם פורץ, אלא פורצת?! איך בחורה הצליחה להיכנס ככה אלינו?!". "הורישיו" אמר היועץ בשקט. הוא לבש חליפה שחורה, עניבה מסוגננת ומבטא שקט וארסי. "למה להתעצבן. הרי בסך הכל, יש לנו עסק עם מקצוענית. כנראה שהטקטיקות שלנו לא תקפות עליה. אז בוא נשנה אותם". "לשנות?" שאל הקפטן, מתנשף קצת מהצעקות. "כן.." אמר היועץ ושפשף ת ידיו. "בוא נגיד, שאם היא רוצה להתקדם, שתתקדם. אבל שתתקדם לאן שאנחנו רוצים". חיוך טיפס על פניו של הקפטן. "אני מתחיל לאהוב את זה".

כבר עליתי 3 קומות. מצלמות האבטחה שותקו ע"י כמה כבלים שהבאתי מהבית. השומרים עדיין מחפשים אותי, אבל ללא הצלחה. זה הולך להיות הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי. אני מתקדמת, מסתכלת, ועוקבת. למזלי, השלטים כאן עושים עבודה מצוינת, ואני מצליחה להבין מה הם לא אומרים. כינויי הקוד למה שאני מחפשת, פשוט חזקים מידיי. ואני מתחילה לרוץ.

עכשיו אני ממש קרובה. אני מעבר לדלת. על הזגוגית שאמצע הדלת, אני רואה את המילה "רז", ואני יודעת כבר מה הסוד הזה מכיל. צללית האדם שם גם לא מפתיע אותי. היא לא זזה מסיבה. אני פותחת את הדלת, אבל אני לא רואה את מה שאני מצפה לראות. "שלום יקירתי" מופיע אדם עם חליפה שחורה. אני נדחפת לבפנים והדלת נסגרת ע"י מישהו ג'ינג'י עם מדים. הוא נראה כועס. אבל אני יותר מפחדת מהבחור שבחליפה. "בואי נשחק משחק קטן" הבחור בחליפה אמר.

"את פרצת אלינו, שוטטת לך ברחבי המקום, באמת, עבודה מצוינת". הוא התקרב אליי ודיבר חלש "אבל כאן זה נגמר". הוא נגע באצבעו בפי ואמר "אני נותן לך משפט אחרון ואז מעלים אותך. הורישיו כאן, כבר 4 שעות מת לתפוס אותך, ואני בטוח שיש לו כבר עכשיו שלוש שיטות שונות לפחות לחסל אותך. ברגע שתסיימי את המילים האחרונות שלך, הורישיו יסיים את מסע התענוגות שלך. את מוכנה?"

הוא הסיר את אצבעו מפי, הסתכל בשעשוע ובשקיקה בפי, מחכה לשמוע את מילותיי האחרונות. הפלתי את מבטי, ואז הרמתי אותו לאט לאט לכיוון הבחור בחליפה, ואמרתי לאט, כיוצרת את המילים, בשקט: "הלבד, הוא לכמה רגעים, לא להיות בכלל." החיוך על פניו של הבחור בחליפה נפל, והתמלא בחוסר הבנה. אבל אני לא חיכיתי יותר מידיי, וזרקתי כוכב לכיוון האור וניפצתי את הנורה. החושך הנורא שנפל על החדר נתן לי הזדמנות מצוינת לשתק את שני הבחורים בעזרת ראיית הלילה שלי. סגרתי אחרי את הדלת והתחלתי לחפש את הדלת שבאמת תוביל אותי למי שרציתי.

זה לא היה רחוק. כמה דלתות אחרי, מצאתי אותה. דלת מאובטחת בעלת שני בריחים, אטומה ומבוצרת. על ידה היה תווית שם ריקה. אבל אני ידעתי. כאן יש את הדבר הכי בעל ערך כאן. פיצחתי את המנעולים ובכוח הזזתי את הדלת. בחדר לבן מוקף אור פלורוסנט, ישן ילד במיטה דלה. ליטפתי את ראשו ונשקתי על מצחו. הוא התעורר, והסתכל עליי בעיניים תמימות ועייפות ואמר "זה נגמר?" חייכתי אליו ואמרתי "כן..." חיבקתי אותו אליי. מסכן. הוא לא יודע, שעכשיו הכל רק מתחיל.

קרדיט:

תודה רבה לwhite wish על העזרה,

ועל המשפט שלה בפוסט הבא:

http://cafe.themarker.com/post/1698750/