Mathew st. , Liverpool , Saturday night. the place to be.
(מומלץ ללחוץ על הצילומים להגדלה).
עזבו אתכם מלונדון , ניו יורק, תל אביב וכאלו. אם בא לכם על בילוי לילי תוסס, בראש טוב, על גבול הקינקי, משקאות שנשפכים בקצב מטורף, אנשים/נשים שבסיטואציה הזו הופכים לחברים קרובים (תרתי משמע), האפשרות לבחור את המועדון/בר עם המוסיקה האהובה עליכם - הנ"ל הוא המקום והזמן. (יפורט בהמשך ).
כפי שכתבתי כבר קודם, חלקו השני (בעצם הראשון ) של המסע שלי לאנגליה היה בעיר ליוורפול. עם כל הדבר האדיר הזה שקיבלתי בפסטיבל הרוק בלונדון, הרי שהביקור בליוורפול היה חזק עבורי לא פחות. הפוסט יהיה בחלקו סוג של סקירה על המקום, וחלקו האחר, חוויותיי האישיות משם.
העיר, כצפוי, מבוססת ברובה על ארבעת המופלאים, הביטלס. 3 האתרים/פעילויות העיקריים סביב המופלאים הם: מוזיאון הביטלס, הנקרא the Beatles story . סיור מודרך באוטובוס לכל אזורי הילדות של ה-4 ובתיהם מאז, לרבות מקומות ואתרים עליהם נכתבו שירים מפורסמים שלהם, נקרא magical mystery tour . Mathew st עם ה- cavern האגדי. ובשולי הנ"ל אפשר להוסיף גם את המלון הנקרא hard day's night hotel שבו כל חדר (והלובי) מעוצב בהתאם לנושאים הקשורים לביטלס. בשלוחה של המוזיאון, הממוקמת במקום אחר , מוצגת תערוכה מיוחדת על ג'ון לנון, White Feather שמה. עם סיפורים מחייו האישיים, בעיקר מפי סינתיה אשתו לשעבר, ובנו ג'וליאן. וכמובן חנויות המזכרות בשני האתרים הנ"ל של המוזיאון, וחנות נוספת בצמוד למלון שהוזכר.
בנוסף, פסלים שלהם, ובנפרד של לנון, באזור מאתיו סטריט והקאברן. וגם, הצוללת הצהובה. למותר לציין שעשיתי את כל הנ"ל, ויותר. העיר ליוורפול שוכנת ליד נהר המרסי, על המעבורות המפליגות בו, עליהם נכתבו כמה שירים. אחד המפורסמים שבהם הוא של ג'רי והפייסמייקרס, להקה ליוורפולית שאני אישית אוהב מאד. (מושמע בין היתר במעבורת שלקחה אותנו למוזיאון וואלאס וגרומיט+ חלל, הממוקם מעבר לנהר).
צמיחתה של העיר החלה בעצם כאשר הוותה, במאות ההן, תחנת מעבר ראשית לעבדים שהועברו מאפריקה לארה"ב (יש שם גם מוזיאון על הנושא). כמובן שלעובדה של היותה ליוורפול עיר נמל, עם מבקרים מכל העולם ותנועת מהגרים ערה, הייתה השפעה מרכזית על העברת מידע מוסיקלי מגוון ביותר. הבנת ההגייה של האנגלית שם נעה בין דורשת מאמץ אוזניים מרוכז ביותר ועיבוד ער של המוח, לבין לא מובנת כלל (כמה פעמים נאלצנו לשאול : מה? או, סליחה, לא הבנתי. אמרו לי שהם כבר מורגלים לכך). כל הנ"ל , לרבות ההומור הליוורפולי המיוחד, ודברים נוספים ,נובעים מתרבות הסקאוז שהתפתחה בעיר . האנשים שם, מהנחמדים והחברותיים שפגשתי. הסיפורים הם ארוכים ולא אכנס כאן לכולם.
המקורות/התפתחויות שם עד לביטלס המוכרים לנו, היו בין היתר, גל של מוסיקת 'סקיפל' (מוסיקת עם אנגלית משולבת בקטעי רוקנרול), גל ה'מרסיביט' (גם עיתון בשם זה) , ששטף את העיר בהמון להקות בסוף שנות ה-50, עירוב של משורררי הביט (גינזבורג, קרואק ודומיהם), כאמור השפעות מעבר לים, לרבות מבסיס צבאי אמריקאי באזור, בו הופיעו אמנים אמריקאיים והגיעו חומרים מוקלטים, ועוד. המועדון המפורסם ביותר בעיר באותה תקופה היה הקאברן (המערה) ברחוב מאתיו, שהרעיון אליו נלקח מאזור בפאריז.( עצבן אותי לשמוע את זה). כדאי להזכיר גם את מועדון הקאסבה והאינדרה . (האחרון בהמבורג).
בתחילת הדרך נוגנה בקאברן מוסיקת ג'אז וסקיפל, ומאוחר יותר, בעקבות חילופי בעלים, מוסיקת המרסיביט שאפיינה את ליוורפול. נתון שמוזכר בהקשר זה הוא שהביטלס הופיעו בקאברן משהו כמו 286 פעמים.
הקאברן המקורי, מסוף ה-50, נהרס בתחילת ה-70, בגלל סיבה מטופשת של צרכי העירייה. בתחילת ה-80 הם הבינו את הטעות שעשו ובנו אותו מחדש במרחק של כמה מטרים מהמקורי, כאשר כמעט כל פרט, לרבות שימוש בלבנים עצמן מהקאברן המקורי, נשמר ביחס למקור.
אחד מאזורי התיירות המרכזיים בעיר נקרא 'אלברט דוק'. אזור גדול, מרוכז בחנויות, מסעדות וברים, ומספר בתי מלון, הנמצא בצמוד למעגן הקרוב לנהר המרסי. שם שוכן גם מוזיאון הביטלס הפרוס על פני שטח די רחב.
המלון בו שהינו היה באלברט דוק (מומלץ) , עם נוף למעגן והנהר, ממש ליד דלת הכניסה למוזיאון הביטלס. אחד הדברים שאהבתי שם הוא שאתה הולך וכמעט מכל מקום אתה שומע שירי ביטלס. (לרבות כשפתחנו את חלון החדר במלון, ממנו נשקף גם המוזיאון). במרחק הליכה מהדוק, נמצא מרכז קניות ובילויים ענק, חדש יחסית, המשתרע על פני כמה רחובות, נקרא 'ליוורפול 1' . הרבה מסעדות שם, גיוונו כל יום באחרת. מה שקצת ביאס אותנו שם בהתחלה הוא שהחנויות, והמרכזים נסגרים די מוקדם (8). מסעדות ובתי הקולנוע, מאוחר יותר, אבל גם לא בשמיים. אמרנו, לעצמנו העיר הולכת לישון מוקדם.
ביום השני שם, שהיה סאטרדיי נייט, נפרדתי אחרי ארוחת הערב מבתי, שהעדיפה לחזור למלון, לאחר שכל המרכז שם כבר היה סגור, משהו לקראת 9 בערב, והלכתי לקאברן. אמרתי בוא נראה שם איזו הופעה . באזור הליוורפול 1 הדריכו אותי , לך ישר, פנה שמאלה ברחוב הראשון ואז ימינה. כדקה לאחר מכן, הגעתי לרחוב מאתיו. מה אגיד לכם, קיבלתי שוק, לרגע חשבתי שנפלתי על כוכב אחר. איפה סגור, ואיפה מת? כל הרחוב מואר, מפוצץ באנשים , מלא מועדונים /ברים מכל הסוגים.(בצילומים לפני החשיכה- מחשיך שם באיזה 22-00- זה עדיין לא נראה מפוצץ, אבל בהמשך).
מוסיקה רועשת מכל פינה . אתה יכול לבחור מועדון שמנגן מוסיקת 60 ,80,70 , 90 ואילך. כתוב על המועדון סוג המוסיקה שבו (אם כי שומעים את זה כבר מבחוץ). אין דמי כניסה, רק כנס ושתה.
הנ"ל, דוגמאות בלבד מהמבחר הרב שקיים שם, מכל סגנונות המוסיקה. אולי זה רק אני , או האווירה, אבל התרשמתי שהליוורפוליות שונות למשל מהלונדוניות (לחיוב), במראה, בלבוש ובהתנהגות. אם כי בתמימותי הרבה התעסקתי יותר במוסיקה , נראה לי שפעילות הפיק אפ שם באזור 'ידידותית' במיוחד. בקיצור, אחרי סיבוב קטן ברחוב והצצה לברים השונים והמוסיקה המגוונת שבהם, הגעתי לקאברן. למרות שכמעט בכל יום יש שם הופעות, סאטרדיי נייט הוא הנייט להיות שם. המקום מפוצץ עד אפס מקום, דבר שהתגבר יותר ויותר בהמשך. התחושה בשלב מסוים היא כאילו ואתה בסאונה. (שכחתי לציין שבחוץ קר ומדי פעם גשום , הסתובבנו עם מעילים...). כאן המקום לספר כי אחד הדברים שאפיינו את הקאברן בשעתו הוא תערובת מסוימת של ריחות, שזמן רב לאחר שיצאת ממנו, אנשים פנו אליך ואמרו: "היית בקאברן, נכון?" . אומרים שם שהתערובת אופיינה ב- 5 גורמים (לא בטוח שאזכור את כולם): ריח הזיעה , הריח המיוחד שיצא מהלבנים שעטפו את קירותיו ותקרתו, ריח נקניקיות שמכרו באיזור, הסיגריות, ונדמה לי גם משהו שהגיע מהאוורור מבחוץ, כל זה נמהל יחד לריח "מיוחד" ביותר .
ההרכב שהופיע שם בערב ההוא ,עם שירי הביטלס, היה מצוין והסאונד היה מעולה. מלבד הליוורפולים הרבים שהגיעו לשם היו שם גם המון אנשים מכל העולם. הסתבר שאחת לשבוע, בשבת בלילה, הם עושים כזה ערב שבו כל אחד יכול להירשם, לבחור שיר מתוך רשימה, ולעלות ולשיר אותו יחד עם ההרכב ששם . בהתחלה היססתי, אבל אחרי שראיתי כל מיני כאלו עולים, אמרתי ווט דה פאק, איפה עוד תהיה לי הזדמנות "להופיע" על בימת הקאברן האגדי? נרשמתי. אמרתי אני חייב שיר שלנון שר אותו, לא רציתי אבי רוד , הסרג'נט, מג'יקל מיסטרי או מ-לט איט בי ,המוכרים מאד, וגם העדפתי משהו מהתקופה המוקדמת יותר, כשעדיין הופיעו. רציתי את baby it's you (במקור השירלטס) שאני אוהב מאד, אבל לא היה ברשימה.
קצת בלחץ, יצא לי לבחור את money.(שיר שנכתב על ידי בארי גורדי - האם זה אומר שאני מעדיף שירים לא של לנון מרקטני? סתם). אגב, גם לזפלין גרסה לשיר הזה. בשני הנ"ל, לנון במיטבו.
נתתי לאיזה ברזילאי שם את המצלמה שלי, שיצלם וידאו. אתה עולה לבמה, מקבל גיטרה אמיתית, שמחוברת (למזלי פרטתי קצת בשעתו), ההוא מהלהקה שואל אותך, אתה שר, או אני? ליתר ביטחון אמרתי , אתה. בפועל, בהמשך, שרנו שנינו. הוא מציג אותך, " ועכשיו איקס מישראל", כולם מריעים, תחושה של כוכב. אני, כמו גדול, עומד במרכז הבמה, הלהקה מהצדדים, ומביא אותה בגיטרה ושירה, תוך תנועות ותזוזות כאילו ותפסתי בעלות על הבמה (ישראלי בוגר צה"ל, לא? ) . שתי 'גרופיות' (בחורות שנצמדו אלי עוד קודם לכן , על אף ההזעה ההדדית, והסמקותיי הערות, תוך ריקוד משותף בקרבת הבמה) מתנענעות בהתאם לקצב המנוגן ומעודדות אותי מקרוב, איזה כיף. הקהל רוקד תוך כדי ומביא אותה בתשואות בסיום. הכל מתועד בוידאו.
קטע גדול אחר שהיה שם הוא שבשעה מאוחרת יותר, הגיעה פתאום חבורה של צעירות, כמות די גדולה, כולן לבושות בלבוש כזה כמו של כלה ורק אחת מהן (יפה מאד) בלבוש כלה לבן, האחרות בצבעים אחרים. הבנתי שמדובר בסוג של מסיבת רווקות, או טקס מסוג אחר. עם כל הצפיפות שהייתה שם קודם לכן, עכשיו כבר ממש אחד נדבק לשני, או השנייה. עשה רושם עז שעוד לפני שהגיעו לקאברן, החבורה ירדה על לא מעט נוזלים שאינם משקאות קלים, דבר שלא מנע מהן להגיע לבמה עם כוסות מחודשות בידיהן.
בשלב מסוים עלתה הכלה ה'אמיתית' לשיר עם הלהקה. האמת, שרה מעולה, קול עמוק כזה (חבל שהמיועד לא ראה), ולאחר מכן עלתה כל החבורה, אחת לאחר השנייה, כשאני, שעמדתי ממש צמוד לבמה, מסייע להן בידי לעלות, ושרו יחד. יופי של מחזה.
בהמשך עלו עוד כל מיני, יפנית קטנה ששרה לא רע, ועוד יפני שדקלם יפה את מילות הביטלס, ארגנטיני שניגן טוב בגיטרה, סטייל סנטנה , שבדיות, ספרדיות, אוסטרליות ועוד ועוד. בשלב מסוים, כשהלהקה סיימה ועלה זמר דמוי לנון, עזבתי למחוזות אחרים (מדובר בערך ב- 01-30). יצאתי החוצה לרחוב. מפוצץ!
חלקם/ן לבושים סטייל מחופשים, חבורות, קטע כזה. זאת רק דוגמה אחת, היו יותר עם מגוון תלבושות.
אמרתי בוא נראה מה מנגנים במועדונים האחרים. היה שם איזה מקום שנקרא 'לנון בר', מלא תמונות שלך זמרים ולהקות מכל הסוגים, יורדים למטה, מוסיקה מעולה, פול ווליום, אין מצב לחדור פנימה, מפוצץ שרק אם עוזבים אחרים, אתה יכול להיכנס.
אנשים רוקדים, שותים, מתחככים, מחייכים, הכל בראש טוב. אחרי בילוי קצר במספר מועדונים במקום יצאתי שוב החוצה, הבליינים, כאמור חלקם 'מחופשים' עדיין שם. ירידה למועדון אחר, סבנטיז, כולם רוקדים, היה בדיוק elo. חיוכים של בחורות, תחושה שאתה מוזמן. וככה עשיתי מספר גיחות קצרות, אייטיז, ניינטיז וכדו'.
עזבתי בערך ב 03-00 כשהחברים שם המשיכו עדיין במרץ. לסיום, לאחר כל הבירות, טחנתי איזה המבורגר עסיסי באיזו מקום מעבר לפינה, שכנראה פתוח כל הלילה, אליו הגיעו הרבה ממסיימי הבילוי, ושבתי מלא אנדרנלין למלון.
למחרת, סנדיי נייט, שבתי לקאברן, הפעם עם בתי, להקה אחרת, גם טובים . סטייל סווינגינג בלו ג'ינס כאלו. ( הרכב מרסיביט נוסף שגם אהוב עלי ). הפעם הבאנו גם טוש כתיבה, איתו רושמים שם כולם את השמות שלהם על לבני הקירות והתקרה (נדרש מאמץ לחפש איזו פינה פנויה), כמובן שגם מקומנו לא נעדר משם .
מאוחר יותר , באותו הלילה, לאחר שליוויתי את בתי למלון (כזה היה ה'סידור' : עם בתי , ולאחר בתי, דר' ג'קל ומיסטר הייד...) הלכתי למועדון הסמוך הנקרא הקאברן פאב, ובו עברתי שוב חוויה מוסיקלית מיוחדת ביותר, עליה אספר אולי בהמשך , צפוף מידי כאן גם כך. ------------------------------------------------------------------ לא אכנס כאן לפרטים על כל נושא הסיורים שקשורים לביטלס, המוזיאון וכדו', כי זה המון, המון. אציין רק את דעתי כי המוזיאון מעניין ומומלץ מאד, לא רק לחובבי הביטלס, יש גם הרבה על הרקע המוקדם למוסיקת הרוק . כנ"ל הסיור. אני יכול רק להגיד, שכמי שבשנים האחרונות, כבר דחק קצת הצידה את הביטלס, על שיריהם, משהו שם זז לי והחזיר את החוויות , הזיכרונות, ההערכה והאהבה הרבה ליצירותיהם, בעוצמה . סטייל אהבות ראשונות כזה. וכן, נסגרו לי לא מעט 'פינות' מידע, בעיקר מתחילת הדרך. דוגמאות קטנות למשל, איך ואיפה הם התאמנו כצעירים, ההופעות הראשונות, איך נשלחו די במקרה להמבורג (עליה אמר לנון "בהמבורג למדנו למעשה לנגן רוקנרול" , או משהו כזה) . ועוד כל מיני פרטים מעניינים (אותי).
בחלקו האחרון של המוזיאון יש אזורים מופרדים האחד מהשני, המוקדשים לקריירת הסולו של כל אחד מה-4. ב'אגף' מקרטני יש קטע וידאו שבו רואים אותו יושב, כאילו באולם קולנוע, עם לינדה ז"ל, אוכלים פופקורן אנגלי כזה, בצלופן, ואומר: "אומרים שהפופקורן באמריקה טעים יותר. אבל אני הולך לסרטים בעיקר לשמוע את הסאונדטרק, הסרט עצמו הוא עבורי רק רקע לסאונדטרק " . אהבתי.
ביקרנו גם בשני שווקים אותנטיים, כאלו למקומיים (מצאתי שם כמה דיוידי וסי די מעניינים).
לסיכום ליוורפול- כיף צרוף. לא מן הנמנע שאשוב לשם בהזדמנות . |
