כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פריצת הדרך שלך ...

    אתה ורק אתה אחראי על חייך, מהיום ניתנת לך הזכות לבחור את עצמך מחדש. איך אתה הולך לעשות את זה, איך אתה הולך לקחת אחריות וליצור את המציאות שלך?

    בכל פעם שמשהו אינו מתנהל כמתוכנן, לבן האדם נוח להאשים אחרים, להאשים את הנסיבות או אפילו את עצמו, ובכך הוא מחמיץ הזדמנות אדירה ללמוד ולא לוקח אחריות למעשיו. להתנהגות כזו של האשמות ואי לקיחת אחריות אפשר לקרוא התנהגות קורבנית.

    כאשר בן האדם מאשים ולא לוקח אחריות הוא מפגין חוסר ביטחון בתהליך החיים.

    כל פעם שמשהו לא מצליח לך זו הזדמנות אדירה עבורך ללמוד ולצמוח.
    העולם מתקדם ע"י למידה מטעויות!

    כאשר בן האדם מאשים מישהו אחר הוא מסיר את האחריות מעליו והוא מעביר אותה למישהו אחר, הוא נותן לאותו אדם כוח ושליטה על מה שקרה.
    למשל, "אמא שלי נטשה אותי שהייתי קטן ולכן יש לי פחד נטישה".

    גם כאשר בן האדם מאשים את עצמו ולוקח אחריות על עצמו זוהי התנהגות קורבנית. כי במצב זה בן האדם לוקח את השליטה על מה שקרה אליו וחושב שיש לו את היכולת להשפיע על התוצאות. הוא מייסר את עצמו על שיכל לפעול אחרת והוא נמצא במצב של מסכנות.

    בן האדם יכול לבחור רק את ההתנהגות שלו - זוהי אחריות, אבל הוא לא יכול לדעת מראש אם הדרך הזו תביא אותו לתוצאה המבוקשת.

    כאשר בן האדם מאשים את הנסיבות הוא מצדיק למעשה את מה שקרה. כל אלו יכולים להיות מאוד נכונים, אך במצב כזה נחסמת הלמידה.

    בינוניים הם אנשים, שמשחקים את משחק הקורבן ולא לוקחים אחריות. אני לא אומרת שהם קורבן, אין קורבנות, אלא משחק או הצגה של קורבן. משחק הקורבן זה לתרץ תירוצים, להאשים אחרים, להתלונן ולהאמין לסיפורים של עצמי. משחק הקורבן זה אומר למלמל מלמולים – כל הזמן יש מן רעש כזה של תלונות. "בשביל מה אני צריך ללמוד את זה", "אני מנסה וזה לא מצליח לי", "תעזור לי, ותגיד לי איך אני יכול לקום מוקדם בבוקר?". "לא מצליח לי", "אני מנסה אבל לא יוצא" כל מיני סיפורי קשה לי.

    "אני משתדל"- אין מילה כזו בעברית, אין מילה כזאת בעולם. תשתדל להרים את היד! זה או שאתה מרים את היד או שלא.
    "שינוי זה לא פשוט"- זה הכי פשוט להגיד ששינוי זה לא פשוט. אין שום שינוי בלהגיד ששינוי זה לא פשוט.
    "אני רוצה"- אין שום משמעות בלרצות, כולם רוצים. אין בזה שום מחויבות אין בזה שום אחריות אין בזה שום אינטגריטי.
    "משעמם לי" מי האדם שאתם משועמם ממנו? זוהי הבחירה שלך להיות מתעניין או משועמם.
    "לא עמדתי במשימות שלי", "לא עשיתי שיעורי בית", "היו לי בעיות לעשות שיעורי בית", "ציפיתי שהכל יקרה מהר יותר".
    מה זה מהר? ביחס למה?
    כל זה קורבנות.

    מהי הסיבה לכל זה? למה בן האדם משחק את המשחק הזה ולא לוקח אחריות?
    בן האדם משחק את המשחק הזה, כדי להישאר במקום שהוא מכיר. תחושות של האשמה תחושות של כאב, תסכולים כל אלו הם משחק שאנחנו משחקים אותו כדי להישאר במקום, במקום המוכר והידוע לנו.

    כל החשיבה וההתנהגות הקורבנית הזו מייצרת תוצאה אחת בלבד והיא תקיעות.

    אחריות זה לשאול שאלות מעצימות. מה עוד אני יכול ללמוד מזה? מה עוד אני יכול ללמוד עכשיו? מה עוד דבר אחד שאני יכול ללמוד?

    אחריות זה כשאני אומר לעצמי "אוקי, אלו הנסיבות שלי."ומתוך זה שואל את עצמי את השאלות הבאות: "לאן אני רוצה להגיע? ומה אני עומד לעשות עכשיו?"

    אחריות זה לדעת מה אני רוצה ולאן אני רוצה להגיע.

    מצליחנים הם אנשים שלוקחים אחריות על החיים שלהם והם יודעים שהם היוצרים של החיים שלהם. יש שם שלוש פעולות שחוזרות על עצמם.
    הצבת מטרה, תוכנית פעולה, פעולה.
    הצבת מטרה, תוכנית פעולה, פעולה.
    הצבת מטרה, תוכנית פעולה, פעולה.
    וככה כל הזמן.

    ייצור אחראי הוא ייצור משעמם לחלוטין, שוב ושוב ושוב. להציב מטרה ליצור תוכנית פעולה ולפעול. לא מעניין אותו שום דבר, חוץ מלהסתכל עוד הפעם לעבר המטרה הבאה שלו ולפעול. אין שם זמן, לא לתירוצים, לא לבילבולים, לא ללמה לא, אחריות מאה אחוז.

    המסע שלך קורה בדיוק מהמקום בו אתה נמצא. במה אתה בוחר?

    האם אתה בוחר לקחת אחריות על החיים שלך ולפעול לכיוון אליו אתה רוצה להגיע? האם אתה בוחר להיות מצליחן?

    אחריות זה הזכות שלך לפעול אחרת. אחריות זה לשים בין האירוע לתגובה שלך את אפשרות הבחירה.

    אירוע - בחירה - תגובה

    איך אתה בוחר להגיב לאירוע?

    מי אתה בוחר להיות באותו הרגע ומתוך זה מהי התגובה שלך לאירוע?

    בחר בהצלחה! בחר את עצמך! בחר את התגובות שלך! בחר לקחת אחריות! ותתחיל לקבל תוצאות אחרות בחייך.

    כעת יש לך את העיקרון הראשון ליצירת פריצת דרך - אחריות.

    שיהיה יום מדהים
    גלעד הובר

    פסיכולגיה חיובית?

    0 תגובות   יום שני, 23/8/10, 01:29

    כולנו גדלנו עם מיתוס גן העדן: מיתוס של עולם אוטופי שבו הכל רק טוב, ושבו החיים קלים, נוחים, נטולי קושי ובמידה מסוימת גם נטולי מאמץ.

    השאלה היא: האם חיים מלאי כל טוב, ונטולי קושי ומאמץ אכן היו ממלאים אותנו באושר רב כל כך?

    חוקרים מתחום הפסיכולוגיה החיובית העוסקים בחקר האושר טוענים שאילו היינו מגיעים לגן העדן הזה – הוא היה כנראה משעמם אותנו, ואפילו די במהירות, והיינו נזקקים לייצר גיוון, ומאמץ, ואפילו מעט קושי… כדי שנחוש ממומשים ומאושרים.

    התיאוריות העוסקות בהתפתחותם של תינוקות וילדים גורסות שתינוקות הגדלים ללא מאמץ, ללא קושי ואפילו מעט תסכול יתקשו להשתלב בעולם המבוגרים. ההתפתחות התקינה של ילדים חייבת לכלול לא רק חוויות של קבלה, יציבות והרמוניה, אלא גם מידה מסוימת של אתגר – מאמץ, שינוי וקושי. לכן, החיים המושלמים בגן העדן, אינם מהווים כנראה מתכון לאושר רב.

    מחקרים רבים העוסקים בקשר בין עושר ואושר מעידים שוב ושוב כי אנשים עשירים מאוד, שיש להם גישה מיידית לכל הדברים הטובים שכסף יכול לרכוש, אינם מאושרים יותר מאנשים ממוצעים. באורח מפתיע, נמצא שמעבר לסף מסוים שניתן לכנותו כאן "יציבות כלכלית" או "הממוצע הכלכלי" (אשר, מסתבר כי אינו נמצא הרבה מעל קו העוני) – האושר האנושי איננו פונקציה של עושר חומרי.

    עם זאת, חשוב להדגיש כאן כי יש מתאם גבוה בין עוני לבין דכאון: עוני מייצר חרדה קיומית, חוסר בטחון, תסכול וכעס מתמשך אשר כמובן מכלים את תחושת האושר.

    מן המחקר עולה גם כי רובנו נוטים להפוך מוצרים נרכשים כגון "בית חלומותי" או "מכונית הספורט" לעוגנים של אושר – משהו שאנו שואפים אליו ומאמינים שכאשר נשיג אותו, נהיה (סוף סוף) מאושרים. ואולם, מסתבר כי לאחר השמחה הראשונית על רכישתם שיכולה להמשך בין שעות ספורות לכמה ימים – השפעת המוצרים הללו על אושרנו הינה מזערית.

    בילדותי שמעתי מספר פעמים את סיפור הדייג (ראו בהמשך) המדגים את הקשר בין עושר ואושר, והפנמתי את המסרים שלו ואולם, בדומה לאגדות רבות מסתבר שהמסר של הסיפור אינו עומד במבחן המציאות …

    הדייג והחיים הטובים

    הסיפור מספר על דייג צעיר שלא רצה להתאמץ יותר מדי. את רוב זמנו בילה בדייג אך הוא לא סחר בדגים שדג, אלא דג רק כמה שהייה צריך למחייתו הוא, ובשאר הזמן ישב בטל ונח או נמנם.

    עבר במקום איש עסקים וגער בו על בטלנותו. הוא ניסה להסביר לו מדוע כדאי לו להפוך את הדייג למקור פרנסה מכובד, ואף הראה לו כיצד יוכל להתעשר מדייג: הוא הציע לדייג הצעיר למכור את דגיו בשוק, להרוויח כסף שבו יוכל לרכוש עוד סירה, ולהעסיק אחרים שידוגו עבורו עוד ועוד דגים, ואז יוכל לפתוח חנות, ועוד חנות, …. .

    ומה יקרה אח"כ? שאל הדייג הצעיר לאחר שאיש העסקים פרש בפניו את תמונת ההצלחה העסקית העתידית.

    אח"כ ענה איש העסקים, תוכל לצאת לפנסיה, לשבת מתחת לעץ, ולדוג דגים…. אבל, אמר הדייג הצעיר, הרי זה מה שאני עושה כבר עתה!

    בסיפור זה ישנם שני מסרים:

    האחד הוא שהציפיות שלנו לאושר, במיוחד הציפיה שלנו כי העושר יביא מהפך באיכות חיינו ובאושרנו – אינה מציאותית. המסר הוא שלאחר כל המאמץ, וההשקעה הכספית והמנטלית – הדייג יוכל לחזור ולעשות מה שהוא עושה כבר היום…

    המסר השני שמעביר הדייג הצעיר לקוראי הסיפור הוא שחיים טובים הם חיים קלים ונטולי מאמץ.

    ואולם, מן המחקר אנו למדים כי בעוד שהמסר הראשון כנראה נכון ועומד במבחן המציאות, השני איננו. האושר, מסתבר איננו נובע מהתוצאה של העשיה או מהתמורה הכספית או מפרס אחר שמחכה בסוף הדרך, אלא דווקא מן התהליך – מעצם המאמץ, מההתמודדות עם האתגרים, הלמידה, פיתוח הכישורים, המימוש העצמי וההצלחה, שאותה ניסה לתאר איש העסקים.

    למעשה, בעוד שהעשיה של הדייג תהיה אותה עשייה – הוא ישב מתחת לעץ וידוג דגים, אם אכן הוא יעבור את אותו תהליך של התמודדות עם העולם העסקי במהלך חייו, הרי שתחת העץ ישב ישב אדם שונה ממה שהוא היום – אדם שהתנסה, החכים ומימש את עצמו, ולכן יהיה שלם יותר עם עצמו ומאושר יותר, מאשר אם יחייה את כל חייו בבטלה וללא אתגר.

    השאלה הנשאלת היא אם כן, אם כה ברור שהקשר בין עושר ואושר רופף, מדוע אנשים כה רבים תולים את אושרם במשאבים הכספיים שלהם?

    לשאלה זו תשובה המסבירה מדוע קיימת תלות בין מצבנו הפסיכולוגי לבין גורמים חיצוניים, ובה אעסוק בפוסט הבא.

    בהצלחה!

    גלעד הובר

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל