אומרים שאני תמימה, לא רואה את התמונה הרחבה. חשבתם שאולי לפעמים זה לא דבר רע? ולפעמים זו הבחירה שלי?

במקרים חשובים אני יודעת לפתוח את העיניים אבל יש מקרים שאולי עדיף להתעלם ולחשוב שהעולם טוב.

ואז אני מגיעה לסיפור שאותו רציתי לספר...

לפני כ-18 שנה, דוד שלי נהרג בתאונת עבודה ושנה לאחר מכן היה נתק מוחלט בין משפחתו, אישתו וארבעת הילדים לבין כל הדודים והבני דודים. אני אז הייתי קטנה, בת 12 ולא ממש שיתפו אותי... במשך השנים הבנתי שהיה פיצוץ גדול אבל כאילו לא רציתי להכנס לזה ולמען האמת לא ממש נתנו לי להכנס לזה... ככה שזה הסתדר.

ואתמול בלילה קרה מקרה שהכניס את הדודים להיכון ומקווה שבעוד כמה חודשים אחזור לספר לכם על העולם החדש שלי.

בעודי משוטטת בפייסבוק ותוהה אם בני הדודים פתחו כרטיס, גיליתי ששלושה מהם מחוברים ואפילו און ליין...

מיד הצעתי להם חברות... לא עברו כמה שעוד והיינו חברים, בפייסבוק....כמה נפלא!

כשחושבים על זה, המון דברים השתנו מאז, והיינו חברים כ"כ קרובים. לכל אחד מהם יש 2-3 ילדים ממש גדולים ואני מסתכלת ויכולה לראות דימיון להורים אבל אלו אנשים זרים לי.

אבא שלי מיד הרים גבה על חידוש הקשר ודודה שלי הזהירה אותי מלפתוח תיבת פנדורה ולפגוע במשפחה. עדיין לא שאלתי למה ות'אמת שזה ממש לא משנה...

יש לי משפחה שגרה במרחק נגיעה ואם נעבור אחד ליד השני ברחוב לא בטוח שנזהה אחד את השני...

כמה עצוב....

אנחנו כבר גדולים(אני כבר בת 30) ויכולים לעשות בחירות, ואני בוחרת להכיר את המשפחה מחדש, את המשפחה של אח של אבא שלי... של הדוד האהוב שלי, זכרונו לברכה.

אני מצידי אזהר, לא ממש ברור לי למה וממה...
אבל בנתיים אני מתרגשת כמו ילדה קטנה עם סוכריה על מקל ביד.

משפחה לא בוחרים ובטח לא שוכחים- יש לי הרגשה שהכל יהיה בסדר!

קרן