כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    זו לא אני זו היא

    כל הכתוב בבלוג זה הינו פרי מוחה הדמיוני של הכותבת ואין ליחס לו כל משמעות. כל קשר בין הכתוב למציאות הינו מקרי בהחלט. הכל מומצא, גם הסיפורים האמיתיים.

    0

    סדנת תמיכה

    39 תגובות   יום שני, 23/8/10, 12:23

    רק ברגע שנכנסתי לחדר הבנתי עד כמה התופעה רחבה, הרבה יותר ממה שחשבתי. כשהתקשרתי להירשם לקבוצת התמיכה נאמר לי שאין מקום בקבוצה הראשונה אבל בעוד כמה ימים תיפתח השניה וכדאי שאמהר כי ההרשמה בשיאה ויש ביקוש רב. זה לא שממש רציתי להשתתף בסדנה, כבר לא היתה ברירה. לבד לא הצלחתי להפסיק. אני מכורה שנה, אפילו יותר, וכבר אין טעם להכחיש. פעמיים-שלוש בשבוע, רוב זמני הפנוי מוקדש לזה. לפעמים גם באמצע העבודה מתגנבות מחשבות בנושא. ידעתי שאני חייבת להפסיק אבל לא רציתי. קשה מאוד לוותר על משהו שאוהבים, משהו שאני חושבת שהוא טוב עבורי גם אם זה לא ממש כך. ישבתי מכונסת בעצמי, שלובת ידיים, מנסה להיבלע בכיסא. לחדר הקטן במבנה הגדול נכנסו שתיים שהכרתי, הנהנו בראשן לעברי ופנו היישר אל עמדת הקפה בפינת החדר. התחלנו בסבב היכרות קצר. כל אחת סיפרה מהיכן היא וכמה זמן היא מכורה.

     

    המפגשים הראשונים היו מוקדשים לסיפור האישי של כל אחת מהמשתתפות. פחדתי מהרגע בו יגיע התור שלי לדבר. לא היה לי סיפור קורע לב כמו של דלית. היא היתה כל כך המומה כשהוא נפרד ממנה, בלי שום הכנה מוקדמת וברגע האחרון בו היא ציפתה לזה, בדיוק כשהיא יצאה מחתונה ומיהרה להתקשר ולספר לו שהנה סוף סוף היא כמעט והזילה דמעה בחופה. לבה התנפץ מבפנים והרסיסים עד היום טרם עזבו את גופה. וכאילו להוסיף על הדרמה, היא הפשילה את שרוול חולצתה כדי להראות לכולן רסיס שחור קטן, שתקוע לה מאז בכתף השמאלי, לא רחוק ממקום ההתנפצות. התחשק לי להושיט יד ולמשש את הרסיס שבכתפה רק כדי להרגיש קרובה אליו אבל התאפקתי ונמנעתי ובעיקר התביישתי שלמרות הכל גם כאן אני עדיין חושבת עליו.

     

    למעשה אנחנו עדיין יחד, אני קוראת לזה תקופת צינון יזומה, בה אני מנסה למנן את שברון הלב כדי שלא יתנפץ לרסיסים קטנים כמו אצל דלית וישאיר סימנים מכוערים וכדי שלא להיוותר בוכיה כמו מיכל, שלא הפסיקה להתייפח במשך שלושה מפגשים ולספר עד כמה היא אוהבת אותו וחשבה שהוא ישתנה אם היא רק תשתדל להיראות יפה יותר, מושכת יותר, אינטיליגנטית יותר, מבינה יותר ובעיקרון כמה שיותר מהכל בשבילו. כמו כל הנוכחות גם לבה נשבר ומסרב להתאחות וכל תזוזה שהיא עושה רק מגבירה את תחושת הכאב ולכן כל היום היא שוכבת במיטה ללא ניע ומתייפחת.

     

    באחד המפגשים אמא שלו נכחה וסיפרה על הפעמים שהוא שבר את לבה, בעיקר בחגים כשהוא מסרב לנסוע לבקר אותה והיא צריכה לשקר שוב לשכנה החטטנית שלה, שנכדיה מתרוצצים וממלאים את מרפסת ביתה, ולתרץ בשבילו עד כמה הוא עסוק ועובד קשה ולכן הוא לא בא לבקר לעיתים תכופות. קל היה לחבב אותה, הרבה יותר מאשר את המשתתפות הנוספות בחדר. את האחרות שנאתי. שנאתי את הידיעה שהן כולן היו איתו ושכולן ציפו שאולי הנה הוא יתאהב בהן ויהפוך אותן לאחת המאושרת. שנאתי אותן כי כולן אני, אבל אותו אני אוהבת. עדיין.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (39)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/3/11 00:57:
      מעולה. תתביישי לך כמה שזה טוב.
        2/12/10 06:54:
      קבוצה - תמיכה . תמיד
        10/10/10 22:20:
      תודה
        10/10/10 18:09:
      שמחה שעבר מספיק זמן ואת יכולה לצפות
      מהצד בכל הסיפור. הזמן אכן מרפא
      וכתיבתך מרתקת
        8/10/10 12:26:
      קרעת אותי. זה מדהים.
      אני יושב פה וכמעט בוכה (בלי טיפה של ציניות).
      ככה עושים לבן אדם בכניסתה של שבת :)
        25/9/10 16:53:
      ניתן להחליט לשכוח ולעמוד בזה, אל שלשם כך צריך להיות גבר :)
        7/9/10 09:17:
      הלב הוא כמו שממית.
      אם קוטעים לה את הזנב - הוא צומח חזרה.
        31/8/10 12:45:

      צטט: תוהו ובוהו 2010-08-31 12:11:31

      צטט: שרשירית 2010-08-31 09:39:09

      גם כן בחירה. בוחרת שלא, זה יעזור לי? אין כאן שום אקט של בחירה. אין כפתור שלוחצים עליו ואומרים עכשיו אני בוחרת ועכשיו לא. בחרו בשבילי.
      לשחרר עאלק, עוד מילה ניו-אייג'ית מאוסה שאני מתעבת.
      אבד והשתחרר מעצמו, נגמר מזמן בלי שום פילוסופיית זן בגרוש. אם הייתי יכולה הכל היה נראה אחרת, אבל מי שאל אותי בכלל.
      תודה שביקרת, גרמת לי להתרגש על הבוקר. :-))

      יו...איזה כעסנית 

       

      בדיוק! תיזהר, לא כדאי לפגוש אותי בפינה חשוכה.

      עכשיו אני הולכת לתרגל מדיטצית אום בישיבת לוטוס רק כדי לשחרר...

        31/8/10 12:11:

      צטט: שרשירית 2010-08-31 09:39:09

      גם כן בחירה. בוחרת שלא, זה יעזור לי? אין כאן שום אקט של בחירה. אין כפתור שלוחצים עליו ואומרים עכשיו אני בוחרת ועכשיו לא. בחרו בשבילי.
      לשחרר עאלק, עוד מילה ניו-אייג'ית מאוסה שאני מתעבת.
      אבד והשתחרר מעצמו, נגמר מזמן בלי שום פילוסופיית זן בגרוש. אם הייתי יכולה הכל היה נראה אחרת, אבל מי שאל אותי בכלל.
      תודה שביקרת, גרמת לי להתרגש על הבוקר. :-))

      יו...איזה כעסנית 

        31/8/10 09:39:
      גם כן בחירה. בוחרת שלא, זה יעזור לי? אין כאן שום אקט של בחירה. אין כפתור שלוחצים עליו ואומרים עכשיו אני בוחרת ועכשיו לא. בחרו בשבילי.
      לשחרר עאלק, עוד מילה ניו-אייג'ית מאוסה שאני מתעבת.
      אבד והשתחרר מעצמו, נגמר מזמן בלי שום פילוסופיית זן בגרוש. אם הייתי יכולה הכל היה נראה אחרת, אבל מי שאל אותי בכלל.
      תודה שביקרת, גרמת לי להתרגש על הבוקר. :-))
        31/8/10 09:23:
      זה מה שניקרא להחזיק ולאבד.

      ויש גם את השלב הבא:לשחרר.
      הבחירה שלך.
        30/8/10 23:16:
      בוא'נה, בלי לערב הורים.
        30/8/10 22:21:
      גנב בן גנב, כל המשפחה שלו גנבים
        30/8/10 15:24:
      אני לא בודי בילדר, אימוני מוח מהסוג הזה לא באים לי באופן טבעי, אולי אם אדחוף סטרואידים. בינתיים אני קרובה יותר למרשמלו, קריספי מבחוץ ומושי רכה מבפנים.
        30/8/10 11:59:
      אומרים שהמוח הוא כמו שריר. תאמן אותו לחשוב בצורה מסוימת-וכך יהיה. הרגש במקרים מסוימים הוא כמו משקל עודף שצריך להיפטר ממנו...
        26/8/10 20:30:
      אני איתך - יש ערך לכאבי עבר , ממש כמו לשמחות ולתובנות !
        26/8/10 16:51:

      כל אחד ומה שנכון לו. אני אוהבת לתעד ולשמור. הטוב והרע, גם הכאב, הם חלק ממני.

      אי אפשר לחיות רק עם הטוב, מפני שזה לא אנושי. מהכאב מתחשלים, צומחים ומחכימים הרבה יותר.

        26/8/10 16:17:
      ממליצה לא לשמור,
      כל מה שכואב...הכל הכל לזרוק ישר לפח.
        25/8/10 08:44:

      צטט: שרשירית 2010-08-24 16:04:27

      צטט: freestyle 2010-08-24 08:07:27

      עזבי אותך מסדנאות. הכי טוב זה התעמלות בוקר עם גלעד ינקלביץ. והופ הופ הופ הופ, ביחד הופ הופ..

      אומרים נפש בריאה בגוף בריא, זה עובד גם ההיפך? 

       

      את שואלת את הבנאדם הלא נכון. הנפש שלי לא בריאה כבר שנים.  (האמת שדווקא לזה מתרגלים. גוף חולה הוא הרבה יותר מרגיז ודורש טיפול במיידי)

        25/8/10 00:45:
      לב שבור
      הזמן מאחה
        24/8/10 23:42:
      WOW לך על העט והנייר. פוסט בתלת ממד, חשבתי שנכחדו מזמן.

      אני חושבת שזו הקלישאה הכי נכונה ואמיתית שיש.
        24/8/10 18:28:

      WOW

      לפני שנה בערך מצאתי במגירה דברים שכתבתי (מגירה אמיתית, עט ונייר!) ברגעים קשים.

      קראתי ובכיתי.

      לא האמנתי שכתבתי את המילים

      לא קלטתי שבאמת הרגשתי אותן.

      כן, לזמן יש יכולות מופלאות להשכיח דברים.

      פה ושם יש לו יכולות מופלאות להזכיר לנו דברים שמזמן רצינו לשכוח, אבל זה כבר לפוסט אחר...

        24/8/10 16:11:

      צטט: אסף האנארובי 2010-08-24 09:00:13

      מענין כמה צרות הוא עשה מאז שהכנסת את הטקסט למגירה.
      אני מהמר שבסופו של יום הוא נשאר האומלל מכולם.
      והעיקר שכל זה מאחורייך כי כבר נבהלתי.

       

      סיטואציה שבה הייתי רוצה שהמגירות שבלב יהיו כמו המגירות במחשב, סוגרים וזהו.

      אחרינו המבול!

        24/8/10 16:07:

      צטט: פשוט רוני 2010-08-24 08:33:20

      המגירה ששומרת לנו תזכורות כאלה, עושה את העבודה שכמה פסיכולוגים לא היו יכולים להוציא...

      אז בעצם חסכתי 500 ש"ח שאפשר לבזבז עם דברים אחרים. :--)

      יש תהליכים שרק אחרי שעובר הרבה מאוד זמן מצליחים לעבד אותם. אז רואים את הסיטואציה מזווית ראייה שונה לגמרי.

        24/8/10 16:04:

      צטט: freestyle 2010-08-24 08:07:27

      עזבי אותך מסדנאות. הכי טוב זה התעמלות בוקר עם גלעד ינקלביץ. והופ הופ הופ הופ, ביחד הופ הופ..

      אומרים נפש בריאה בגוף בריא, זה עובד גם ההיפך? 

        24/8/10 09:00:
      מענין כמה צרות הוא עשה מאז שהכנסת את הטקסט למגירה.
      אני מהמר שבסופו של יום הוא נשאר האומלל מכולם.
      והעיקר שכל זה מאחורייך כי כבר נבהלתי.
        24/8/10 08:33:
      המגירה ששומרת לנו תזכורות כאלה, עושה את העבודה שכמה פסיכולוגים לא היו יכולים להוציא...
        24/8/10 08:07:
      עזבי אותך מסדנאות. הכי טוב זה התעמלות בוקר עם גלעד ינקלביץ. והופ הופ הופ הופ, ביחד הופ הופ..
        24/8/10 07:52:

      נראה שעם הזמן ככל שאנו חווים פרידות, עד כמה שהן קשות, אנחנו מתאוששים מהן מהר יותר. כאילו הזמן והפרידות הקודמות מחשלים אותנו. למרות שתחושת הכאב באותו הרגע היא גדולה זה עובר. זה כבר מאחוריי. היום אני מסתכלת על זה כאל אפיזודה שחלפה הרבה יותר מהר וקל משחשבתי. 

      לפעמים הפרידה היא גדולה כי אנחנו מלבישים עליה דרמות וצבעים, עד כדי כך שהיא יותר גדולה מהאהבה שהיתה. 

      תודה. בכל פעם מחדש את מובילה אותי בתגובותייך למקומות מעוררי חשיבה. 

        24/8/10 07:42:
      מה שמבאס שככל שמתבגרים ועוברים תהליכי פרידה רבים יותר ונכנסים לנבכי הנפש בכל שיטות הטיפול והאפשרויות כמו לנקות פצע ממורסה, מגלים שבעצם נפרדים את אותה פרידה ראשונה שעליה אנחנו מלבישים דרמות חדשות וצבעים שונים.
      וייתכן שיהיה קשה להסכים, לקבל או אפילו להתחבר. במיוחד אם את עוד לא שם.
      אבל לגבי הכאב זה לא רלוונטי, הכאב הוא כואב באותה מידה.
      ואת יודעת לכתוב על יחסים נפלא, גם על אין יחסים שזה שוב אותו דבר.
        24/8/10 07:21:
      בהחלט, גם אם אז זה נראה הפסד. המזל הגדול שזה נגמר.
        24/8/10 00:56:
      כאב ואז חייך.
        23/8/10 23:28:
      לפרסם את זה עכשיו
      זה סוג של ניצחון קטן, לא?!
        23/8/10 15:52:

      צטט: אייקון חברתי 2010-08-23 15:03:01

      רסיסים לריסים...

       

      אתה כל כך 2002 כזה. עשית לי דה ז'ה וו לגואה טראנס.

        23/8/10 15:46:

      צטט: levana feldman 2010-08-23 13:05:57

      עצוב.
      צריך לדעת לשחרר ולהמשיך הלאה.
      בהתחלה זה כואב אבל אפשר להתגבר.

      באותו הרגע נדמה כבלתי אפשרי. אין עצות חכמות מעבר לזמן שמרפא.

        23/8/10 15:03:
      רסיסים לריסים...
        23/8/10 13:05:
      עצוב.
      צריך לדעת לשחרר ולהמשיך הלאה.
      בהתחלה זה כואב אבל אפשר להתגבר.
        23/8/10 12:45:
      לא נכון?!!!
      אני חייבת הסבר לזה.
        23/8/10 12:39:
      ואם לא, תמיד אפשר לקעקע איזה משהו על זה. למשל מדורה.

      פרופיל

      שרשירית
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין