זה הולך להיות פוסט קצת תמהוני ומתפלסף, אבל אשתף אתכם בכל זאת במחשבות שלי שאולי יתנו לכם קצת חומר מעניין למחשבה.

אני נוהגת לשחק עם החתול שלי משחק של צלליות על הקיר. זו דרך טובה להפעיל את הבטלן השמנמן הזה ולעשות לו קצת ספורט. וזה גם מאוד משעשע לצפות בו עושה סלטות באויר ורודף בהיסטריה אחרי צלליות שהוא אף פעם לא יצליח לתפוס.

בכל פעם שהייתי רואה את העיניים הפעורות והתמימות שלו למראה הצלליות החמקמקות, הייתי חושבת לעצמי: איזה חתולון טיפשון ותמים הוא, שאף פעם לא ילמד שאי אפשר לתפוס צל. אבל לפני כמה ימים נפלה עליי תובנה שהחתול בעצם לא כזה טמבל, הוא פשוט חושב באופן שונה לגמרי מאיתנו בני האדם. הוא חושב באופן בסיסי וטבעי ולא מקטלג דברים ומעניק להם שמות. אנחנו החלטנו שהדבר הזה שזז יחד איתנו, נקרא צל, ושהוא לא קיים בעצם, אלא רק מייצג משהו אחר שכן קיים. אבל אם ננסה לחשוב על זה בצורה פשוטה מנקודת מבט של חתול, שאין לו מילים ושמות לכל דבר, נבין שהצל הזה דווקא כן קיים: הוא זז? יש לו צורה? יש לו כהות מסויימת? הוא מגיב לתנועת החתול? כן! אז די ברור למה מבחינת החתול הצל הזה הוא משהו קיים שאפשר לרדוף אחריו ולתפוס אותו.

אחרי התובנה הזו שהגעתי אליה, החתול שלי נראה לי פתאום הרבה יותר חכם :)