להתגרש זה לא פשוט מהמון בחינות אבל הקושי האמיתי מגיע הרבה אחרי שהילדים הסתגלו למצב החדש, דווקא החזרה לשגרה היא המלחמה האמיתית.אחרי הבכי הצעקות והאבל האינסופי הילדים חוזרים למסלולם והשיגרה טופחת על ראשך, כמו שמש של שתיים בצהרים ביום אוגוסט תל אביבי ממוצע.

כבר במעבר הדירה מתבהרת התמונה המעוותת של המציאות הישראלית הגרושה, כשכל מוביל, טכנאי, מתקין שחולף בחייך, אחרי המתנה של לא פחות מ-3 שעות מיוזעות, מרגיש צורך לשתף אותך בנסיונו העשיר על חיי הגירושין.

זה מתחיל בשיחת חולין על החיים במדינתנו קשת היום, ותמיד גולש לפסים אישיים, לכולם יש תובנות מעמיקות על גרושות, כניראה שהצורך להדביק תוויות לאנשים יצר סטיגמה בלתי מתפשרת לגבי חיי המין של גרושות, בה את נתקלת רק כשכבר מאוחר מידי לשוב על עקבייך ולברוח חזרה לזוגיות בלתי מספקת.

טכנאי האינטרנט היה השלישי, באותו יום, שניסה להתחיל איתי. לא אין בכוונתם לשאת אותי לאישה, החוק הבלתי כתוב אומר, שאם רק התגרשתי הרי שאני בטוח מחפשת מישהו שיחמם את לילותיי, וכיוון שאני יוצאת מקשר ממושך, כשהביטחון העצמי שלי בריצפה, ברור ששיקול הדעת שלי פגום והסטנדרטים כמעט ולא קיימים לכן מן הראוי שאסכים לכל הצעה מכל גבר מזדמן.

כשהנגר דחף את לשונו לפי, בזמן שניסיתי להתמקח איתו על עלות הרכבת הארון, הבנתי סוף סוף שאני בבעיה.כששאלתי אותו לפשר התופעה אמר: "אין מה לעשות זה ידוע שגרושות הן חמות אש". הוא הפליג בתיאורים מעולם הרכב וסיכם: "במקרה שלך את אמנם באמצע שנות השלושים עם שני ילדים, אך השילדה במצב טוב וכמי שמכיר את חיי הנישואין, אני מאמין שלא עשית הרבה קילומטרז', הרי רוב הזמן חנית ליד הבית, כך שאין לי בעיה לקחת אותך לסיבוב, בכיף." הודתי לו על פועלו וניגשתי להרכיב את הארון לבד.

עברו חודשים ארוכים עד שהבנתי שמוטב לי לספוג לשון זרה בפי, כדי להימנע מלסחוב לקדוח ולהדביר ג'וקים בעצמי.

אני לא יודעת אם גרושות הן אכן חמות אש, מה שבטוח זה שהן זקוקות לשיפוצניק או שניים כדי לקיים בית לתפארת מדינת ישראל.