זהו הרשומון השמונה עשר אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת.
תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, מסומנים בכחול.
 

2 מאי 2010 יום ראשון

הקונצרט
 

בבוקר, לאחר שתיית קפה הפוך בקפה דובשנית, נסעתי לסניף קופת חולים בשכונת גילה לקבל זריקת  B12, אותה אני מקבל אחת לתשעה שבועות וכבר עמדתי על מטרתה ברשומון זה בעבר. פער הזמן הגדול בין קבלת זריקה לזריקה הבאה, משכיח ממני את העובדה שזו זריקה כואבת.

קפה קולנוע סמדר, חמש וחצי בערב. אלה הן השעות בהן אני תמיד יותר עצוב. אחד הסרטים המוקרנים כאן כעת, נקרא "הקונצרט". לא השם הוא מה שמשך את תשומת ליבי, אלא כרזת הסרט בה צילום אולם קונצרטים מרשים, מלא מפה לפה, על הבמה תזמורת נגנים ומאחוריה עומד עובד ניקיון לבוש סרבל עבודה. בידו האחת מגב ובידו השנייה חוברת תווים מוסתרת מאחרי גבו. צילום התמונה נעשה מכיוון הבמה לכיוון האולם, כאשר אלומת אור גדולה מאירה את התזמורת ואלומת אור נוספת מאירה את פועל הניקיון. התמונה ריגשה אותי. גם התקציר שקראתי לפני מספר דקות מרגש אותי. פועל ניקיון, מנצח מפורסם לשעבר, שפוטר מעבודתו בברית המועצות הקומוניסטית, מכנס את חברי התזמורת שפוטרו גם הם, במטרה להגשים את חלומו לשוב ולנצח על תזמורת הבולשוי. לשם הגשמת החלום, הוא נוסע לפריז. חלומות מרגשים אותי. היום יוקרן הסרט בשעה עשר בלילה, משכו שעתיים, כך שאינני יודע אם אחזיק מעמד. אני מאד רוצה לראות את הסרט כבר היום, לא רוצה להמתין ליום אחר.
לא החזקתי מעמד ולא ראיתי את הסרט באותו היום.

3 מאי 2010 יום שני

המפגש עם הסופר מאיר שלו

היינו שם כמאתיים איש. תארו לעצמכם שאיש אחד, שאינו "סלב", מושך מאתיים איש למפגש של שעה באחת עשרה בבוקר. ישבנו באוהל המרכזי של פסטיבל הסופרים הסמוך לטחנת הרוח בשכונת משכנות שאננים. הרי אמרתי לכם שיש גם יתרונות בסרטן. ישבנו למול חומות העיר העתיקה מצד אחד כנסיית דור מציון ומהצד השני מגדל דוד. הסופר מאיר שלו יושב על במה, שגבו לנוף המדהים ומקריא מספריו קטעים שהכין מראש. כך למדתי ממנו על חשיבות העורך, שצריך להיות איש משכיל ובעל זיכרון חד ולא פחות חשוב לא מנופח מאגו, כי ספר אחד אינו יכול להכיל את האגו של שניהם. יבין הוא שם משפחתו של העורך, לא תמצאו את שמו אף לא בספר אחד אותו ערך, כך הוא נוהג. למדתי עד כמה מאיר שלו מחובר לשפת התנ"ך ולסיפוריו ועד כמה דימויים וביטויים נלקחים משם ומושתלים בשורותיו של שלו. במיוחד הדגיש הוא את הביטוי "הלוך ובכו", המתאר את הליכתו של בעלה של מיכל, שהפכה לאשת דוד. ופתאום הבנתי עד כמה בור אני בסיפורי התנ"ך ובשפת התנ"ך והנה עוד הזדמנות שמעניקה לי מחלת הסרטן. מכל ספריו הוא אוהב את הספר עשו. את העדפה של ספר אחד על משנהו, למד הוא מן התנ"ך, שם יצחק מעדיף ואוהב יותר את עשו על פני יעקב. "יונה ונער" הספר שאני אוהב לא נכלל בהעדפותיו של שלו.
לשלו יש לא מעט ספרי ילדים, אחד מהם, נקרא "הדודה מיכל", שלו הקריא אותו במלואו. הדודה מיכל היא ילדה בת חמש, שהפכה לדודה בעל כורחה, אחרי שאחותה הבוגרת ממנה בהרבה ילדה תאומים. או אז הטילה על עצמה מיכל את כובד האחריות ולבשה את דמות הדודה. וכך לפתע שמתי לב, שגם אני הפכתי דוד בגיל רך מאד, אפילו צעיר מגילה של הדודה מיכל. בגיל ארבע הפכתי לדוד ואולי גם זאת אחת הסיבות למידת הרצינות העודפת, בה אני מתייחס לדברים.  לשלו יש נטייה לתיאור ארוטי בשפתו המיוחדת, תיאור שכזה הוא הקריא מתוך אחד מספריו שאינני זוכר את שמו, בספרו "יונה ונער" תוכלו למצוא כמה כאלה, מקסימים, המעוררים בך געגוע אדיר.
בסוף המפגש חתם מאיר שלו על ספריו, שנרכשו בדוכני סטימצקי שהוצבו במקום. רכשתי את הספר "כימים אחדים" ושלו חתם על העותק שלי. ביקשתי לרכוש את הספר "בביתו במדבר", או את "עשו", אבל דווקא ספרים אלה לא היו זמינים במלאי. התלבטתי אם לשתף אותו בחוויותיי בקריאת ספרו "יונה ונער". אני נבוך כשעלי לפנות ישירות לאדם ללא היכרות מוקדמת. בשלב שלא היו סביבו אנשים רבים, ניגשתי אליו שוב וסיפרתי לו, שהספר "יונה ונער" גרם לי נחמה גדולה בימי השיא של מחלת הסרטן. שלו חייך קלות ואחר שהתעשת מעט שאל בשקט, "אם מותר לי לשאול, מה מצבך עכשיו?" "הרבה יותר טוב" השבתי.

בדרך לחניה עברתי דרך מסעדת "איטליה הקטנה", שנמצאת ברחוב קרן היסוד בצומת שמול הכניסה לשכונת משכנות שאננים. עברו שנים רבות מאז היינו פוקדים אותה לעיתים קרובות. התפריט לא השתנה בהרבה והיום בכוונתי לשוב לשם. אתמול ניסיתי לאכול ארוחת בוקר בבייגל טוסט, לא הצלחתי לאכול כמעט דבר. תאבוני רחוק משיאו וחגית חוששת בצדק שהדבר יפגע בי. המחלה הזו דורשת חוזק למי שרוצה לעמוד למולה ותזונה היא לבנת יסוד בחוזק הזה.
הספגטי שהוגש לי במסעדת "איטליה הקטנה" לא דמה למה שהכרתי בעבר. רגישותי המוגזמת ושריפת השום על ידי הטבח לא הועילו.

9 מאי 2010 יום ראשון

ושוב תוצאות CT ו –MRI

בימים האחרונים נמנעתי מלכתוב, לא בגלל שלא היה לי על מה, להיפך הימים האחרונים היו גדושים באירועים. לא כתבתי כי לא רציתי לעסוק בתיאוריות ובציפיות לתוצאות הבדיקות אותם עברתי. סוף – סוף "התבגרתי" ולא רצתי אחרי תוצאות סריקת ה – CT וה – MRI , שביצעתי בשבוע שעבר. היום בצהריים, בתור שנקבע מראש, פגשנו את פרופסור נחושתן. הוא פתח ואמר, "לא שכחתי אותך, כבר בבוקר הלכתי להסתכל בתוצאות". שנינו למודי ניסיון והרי כבר אנו בשנה השנייה לרומן. ידעתי שאין צורך לדחוק בו והוא ידע שאני מצפה לתשובות, כך שאני לא דחקתי והוא לא שכח. התוצאות עצמן, שכמובן הם העיקר, די מורכבות להסבר, נפשט את התוצאות:
ראשית נציין שאין הרעה ואין התפשטות של הסרטן, גם זו בשורה טובה. הגידול בראש, ללא שינוי משמעותי, גודלו מספר מילימטר. הערכה והצפייה שפרוצדורת הרדיוסרג'רי תחסל אותו טרם התקיימה. ייתכן שלא עבר מספיק זמן בין הפעולה לבדיקה. בכל מקרה, במפגש שאני אקיים עם פרופסור לוסוס נבהיר את העניין. באשר לריאות, הריאה השמאלית מלאה בדלקת ומטשטשת את הגידול אם הוא בכלל קיים. בכל מקרה נראה שלא חל שום שינוי בגידול וגם זו לטובה. כעת ניתן לקבוע כמעט בוודאות שהממצא החשוד מה – CT הקודם היה זיהום ולא גידול נוסף, זיהום שהתפתח לדלקת ריאות משמעותית. פרופסור נחושתן לא חושב שיש טעם בטיפול בדלקת לאור העובדה שאני מרגיש טוב, אין לי חום ונראה שאני אחרי שיאה של המחלה. בכל מקרה הוא צייד אותנו במרשם לאנטיביוטיקה, אם יחזרו החום והחולשה. הוא מתכנן עוד שני מחזורי כימותרפיה מבוססים על אלימטה ולצורך כך פנה לקופת חולים מכבי לאישור. בדיקת CT נוספת נעשה בעוד חודש וחצי.
 "רוב החולים המגיעים במצבך לבית חולים לא שורדים שנה" אמר לי פרופסור נחושתן. משפט מזעזע מחד ומצד שני מלא אופטימיות לגבי החוזק שלי. עכשיו כבר מותר לרופא שלי להגיד משפטים כאלה. המשפט הזה אינו דומה למשפט מהפגישה הראשונה בה נאמר, "גם חודש זה הרבה זמן". היום אנו יודעים מצוין, שלא משנה כמה זמן אתה חיי, אלא כיצד אתה מנצל את הזמן. פרופסור נחושתן יחפש דרכים לרפא אותי ואני אמלא את הימים בתוכן משמעותי.

ביום שישי האחרון צפינו בהצגה "ימי שלישי עם מורי" בתיאטרון הקאמרי. הצגה מעולה אחת  הטובות שראיתי לאחרונה. הספר עליו מבוסס המחזה קראתי לפני מספר שנים מנקודת מבט של אדם בריא, את ההצגה ראיתי מנקודת מבט של חולה. למרות שההצגה נחשבת "לקשה" לצפייה, בגלל מחלתו הסופנית של הגיבור,ניוון שרירים, המסר של הספר ושל ההצגה הוא, שכולם מתים באחד מן הימים, השאלה היא רק, מה הם עושים עם הזמן שניתן לנו?
לחגית היה קשה ממני בהרבה ולקראת סוף ההצגה כבר לא יכלה לחנוק את הבכי שלה והדמעות זלגו. שוחחנו על ההצגה והפניתי את תשומת ליבה, שאין להתמקד בסוף, במוות , אלא יש להתמקד במסרים של ההצגה. המסר לחולים, מלאו חייכם בתוכן משמעותי והמסר לקרובים, אל תפספסו ותתרחקו מהחולה. מיצ' אפלבום, שבא לבקר את המורה שלו מהאוניברסיטה, מורי, בכל יום שלישי, הבין באיחור של שש עשרה שנה שעליו לתמוך בקרובים לו בשעתם הקשה. את דודו שהעריץ, הזניח כשזה חלה במחלת הסרטן וכמעט גם פספס את הפרופסור שלו מהאוניברסיטה. כמעט תמיד יהיו לנו תירוצים, שהקריירה שלנו, או המשפחה תובעים אותנו באופן טוטאלי.

בסיום ההצגה פגשנו את החברים לארוחת צהריים לציון שנה מאז גילוי המחלה. תל אביב אינה ירושלים מדובר בעיר חיה. המסעדה המכונה "דובנוב שמונה" על שם הכתובת בה היא שוכנת, הייתה מלאה מפה לפה וגם האוכל היה מצוין. חבל רק שציון ונאווה לא יכלו להשתתף. מסע הבילויים שלנו טרם הסתיים. בשבת ציינו את אירוע "השנה" עם הילדים ויצאנו לאכול יחד במסעדת הבית שלנו אגואה. למה מסעדת בית? כי אנו מרגישים שם בבית ואם ינון רוצה ספגטי בולונז, אז הוא יקבל מנה משובחת כזו, למרות שהתפריט לא כולל מנה מהסוג הזה. במוצאי שבת, קינחנו בהופעה של מיקי קם, "רגל פה רגל שם". מאד מוכשרת ומצחיקה, אם כי היינו מוותרים על חלק לא קטן מקטעי הריקוד והשירה במופע.
למפגש ביום ראשון, עם פרופסור נחושתן הגענו נינוחים באופן יחסי ואחרי התיאור המפורט שלי, אתם גם יכולים להבין מדוע.


10 מאי 2010 יום שני

ימי חמישי עם מרדכי שרמן

יום עצוב, אפילו עצוב מאד. כשהשם פרופסור יואב שרמן הופיע על צג הנייד שלי, יכולתי לנחש מה תהיה הבשורה. יואב לא יתקשר אלי סתם כך ביום שני, ראשית אני לא מצפה לתוצאות של בדיקות ואם אביו, מרדכי שרמן, אושפז, אין טעם להודיע לי מעכשיו לנסיעה המתוכננת ליום חמישי. הסיבה לטלפון היא הבשורה, שידעתי שתגיע ביום אפור כלשהו. לא ניתן לעצור את הזמן ומרדכי שרמן כבר עבר את גיל תשעים ולאחרונה מצב בריאותו לא הלך והשתפר, אלא להיפך. האשפוזים הלכו והפכו שכיחים ותכופים. "אל תצטער", אמר לי יואב, "אבא חי חיים מלאים, זכה להגיע לשיבה טובה ולאחרונה לצער כולנו בעיקר סבל". זה נכון לגביו, אך לא לגבי. היכרותי עם מרדכי נמשכה רק שלוש שנים, מתוכם שנתיים שבהם אני הייתי בריא וגם מרדכי, יחסית לגילו, תפקד בצורה טובה. במשך שלוש שנים, כמעט בכל יום חמישי, מעט אחרי אחת עשרה בבוקר, התייצבתי מתחת לבניין בו התגורר מרדכי. מעולם לא המתנתי לו, תמיד הקדים וחיכה לי. מרדכי קיבל טיפול דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, כך שנזקק לשש הסעות הלוך וחזור. אני נטלתי על עצמי את המחויבות של הסעתו לטיפול בהדסה ביום חמישי. מעט פעמים ביטלתי נסיעה עקב כך שלא הרגשתי טוב ועוד פחות עקב בעיה אחרת. ראיתי בהתנדבות הזאת עניין כמעט מקודש. קצת לפני שחליתי התלונן מרדכי, והוא לא היה איש של תלונות, שנמאס לו והוא קץ בחיים, ואלה כבר עייפו אותו. "נזפתי" בו קשות וסיכמתי איתו שיש לו תפקיד חשוב בחיים ועליו להמשיך ולחיות ויהי מה. זו חוצפה מצידי, אך זה הפיח בו מעט רוח חיים. כשחליתי נגרם למרדכי צער עמוק, אך מצד שני התבהר לו, שלא רק הוא זקוק לעזרתי, אלא שאני זקוק לו. אני רוצה שהוא ימשיך לחיות שיהיה ערך גם לחיי. לא דיברנו על כך מעולם אך לא פעם הרגשתי שמרדכי חי גם בשבילי. שנה שלמה, השנה הקשה בחיי הוא העביר איתי. נושם בקושי, על כיסא גלגלים, אבל חי.

ימי חמישי עם שרמן, בדומה לשם הספר והמחזה "ימי שלישי עם מורי", לא יחזרו, אך אני יודע עד כמה הקפדתי למלא את משימתי בכבוד לאיש העדין הזה. שני דברים הטרידו את מנוחותו, האחד שישראל לא התברכה בגשם ובמקורות מים ובכלל החורף פה אינו חורף אמיתי כמו שהיה בארץ בה נולד והדבר השני שהטריד את מנוחותו, הוא יחסו לקיומו, או יותר נכון לאי קיומו של אלוהים. ילדותו ובגרותו, השואה, בריחתו לברית המועצות, כל אלה היו ביסוד תפיסתו האתיאיסטית. מעולם לא התווכחנו בנושא, אך בשנת חייו האחרונה הרגשתי אין הוא הולך ומתרכך, ומשלים עם אלוהיו לתפיסתו.

מרדכי שרמן או בכינויו פיפק מקס, היה אומן ייחודי. יצירותיו שכוללות מיקרוגרפיות, רישומים וציורים. רק לאחר מספר מפגשים בנינו, הפנה אותי מרדכי לאתר באינטרנט בו מוצגות היצירות, אתר שהקימה למענו המשפחה. אני זוכר הטיב איך מסר לי, בגאווה רבה מלווה בענווה, פתק ועליו נרשמה כתובת האתר.
אתם מוזמנים לחפש בגוגל את שמו ולבקר באתר, מומלץ.

כמובן שליוויתי את מרדכי שרמן ז"ל בדרכו האחרונה, כרוצה להגיד לו תודה שנתת לי להכיר איש אציל כמוך, מלח הארץ, תודה שנתת לי את הזכות לקיים את אחת המצוות החשובות ביותר, תודה שעשית מאמץ אדיר ללוות אותי במשך השנה האחרונה ולוודא שאני מתקדם ומרגיש טוב.

11 מאי 2010 יום שלישי

ושוב פגישה סדורה עם פרופסור לוסוס לניתוח תוצאות סריקת  MRI אחרונה והערכת מצב לגבי השפעת פרוצדורת הרדיוסרג'רי, ההקרנה הנקודתית, שבוצעה בדיוק לפני חודשיים. פרופסור לוסוס מעיין בתוצאות, בוחן את התמונות, שקט, מעט מרוחק. "זה נראה כמו שזה צריך להיראות" הוא אומר. אנחנו לא כל כך מבינים, האם זה טוב? האם זה רע? אז זה כנראה טוב, כי הוא ממשיל את אזור הגידול לכיסא שנשרף ולאחר השריפה נותרים שאריות העץ השרוף והפיח, ולכן הוא מעריך שהגידול ילך ויקטן. לדעתו ביצענו את בדיקת ה MRI קרוב מדי לפרוצדורה, חודש וחצי, נדרשים שמונה, תשעה חודשים לקבלת תוצאות טובות. זו בשורה אופטימית שמשפרת את מצב רוחנו. אומנם, ביחס לבדיקה הקודמת, הגידול בראש גדול יותר בשני מ"מ, אך זה תוצאה של אותה שריפה שתוארה קודם לכן ולבצקת קלה סביב הגידול. סוכם על ביצוע מעקב NRI  בעוד שלושה חודשים, כלומר באמצע חודש אוגוסט, חמישה חודשים ממועד ביצוע הרדיוסרג'רי. פרופסור לוסוס דבק במתכונת הבדיקה של פעם בשלושה חודשים.

אחר הצהריים קיימנו פגישה עם יועץ המס שלנו להגשת דוח לשנת 2009, פגישה מאד מוצלחת. למרות כל הקשיים ואין ספור ימי הכיף בבית החולים הדסה, אנחנו שורדים.

12 מאי 2010 יום רביעי

יום ירושלים. אני לא צריך יום מיוחד לציון מרכזיותה וחשיבותה של ירושלים. אני חי בעיר הזאת, שלעיתים היא עיר מתה, אבל אנו מאד אוהבים אותה. אני לא רוצה שירושלים תהיה ת"א, אבל רוצה אותה כעיר חיה, בועטת ותוססת. אני מתרשם שהשנה העירייה השקיעה רבות במופעים ואירועים לאביב ולקיץ, כך לפחות אני מתרשם באמצעות ינון וסתיו.

בבוקר הייתי בפיזיותרפיה שמאד עוזרת לי וגורמת לי להנאה רבה. אני חייב לתרגל עצמאית את מה שהפיזיותרפיסטית, אסיה, מלמדת אותי.

13 מאי 2010 יום חמישי

הצלחנו לדחוס שני אירועים רפואיים באותו הבוקר. ראשית נפגשתי עם הנויוכירורג, ד"ר אלחנדרו, לבחינת סריקת  MRI בהקשר לשדות ראייה. לאחר שבחן את הסריקה וביצע לי בדיקה ידנית יסודית, הגיע הרופא למסקנה שאין לי בעיה עם שדה הראייה וכנראה הייתה טעות בבדיקה. בדיקת שדה ראייה אינה תמיד מדויקת וייתכן בהחלט שפספסתי. אחרי הכול היא נערכה בימים שעיני היו מנופחות ודומעות כתוצאה מהטיפולים.

בסיום הפגישה נגשנו לבצע טיפול כימותרפי מספר חמישה עשר, אחד מתוך "שניים אחרונים", לפי דבריו של פרופסור נחושתן. הטיפול עבר מהר וללא בעיות מיוחדות. הנפילה באה בהמשך.

14 מאי 2010 יום שישי

שלמה כהן ועוגן באו לבקר. חברי אמת עליהם נאמר ,"שנחזיר להם רק בשמחות".

15 מאי 2010 יום שבת

ורדה ואבי באו לירושלים, מאד התקרבנו לאחרונה. אכלנו ארוחת צהריים באירוח כיד המלך במסעדת הבית שלנו אגואה. בעיקר "ריכלנו" על הילדים ובערב ליוויתי אותם לאצטדיון הכדורגל "טדי", למשחק בין בית"ר ירושלים להפועל ת"א. אבי, אוהד שרוף  של הפועל, הצליח לגייס את ורדה לבוא איתו למשחקים, בעיני בילוי משותף מדהים. בניגוד לכל התחזיות הפועל ת"א ניצחה וזכתה באליפות. אבי היה מאושר עד הגג, גם אני שמחתי בשמחתה של הפועל. ביסודי ובנשמתי אני איש הפועל, הפועל ירושלים. כול המשפחה הייתה "בית"ריסטית" ואני הנבך בחרתי בהפועל. מאז כנראה אני מקפיד לבחור בצד הנתפס כחלש יותר.

המשך יבוא...

© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010