לפעמים נדרשת רק שניה , אפילו שבריר של שנייה כדי להבין הייתם מאמינים שברגע אחד פתאום הבנתי משהו כל כך עמוק על החיים שלי? ויתרו עלי. תמיד ויתרו עלי בהתחלה הורי ויתרו אחד לשני שהתגרשו, אחר כך עם השנים אבא ויתר עלי לגמרי, אחר כך לאמא היה חבר שכל כך אהבתי , וגם הוא ויתר. אחר כך חברות שלי ויתרו עלי. ועוד חברה . ועוד חברה. ואז גם האחים שלי ויתרו עלי. הגעתי לפנימיה אחרי שויתרו עלי באינספור בתי ספר, וגם שם- בפנימיה שלקחה אותי בתור פרוייקט- ויתרו עלי, הפרוייקט כשל, ואז יוני ויתר עלי. נסעתי לאילת וקצת התחלתי לוותר על עצמי אז הסמים עזרו לי אפילו יותר לוותר. ואז ליבי הלכה כי דיי ויתרנו אחת על השנייה. בצבא ויתרו עלי מאוד מהר, אמנם בטירונות עוד היה נראה שאכפת, אבל אחר כך כבר עברתי מספיק בסיסים בשביל גדוד חיילים שלם, ואז גדי בא. והיה כל כך עקבי שפשוט לא הבנתי, אז כנראה שכבר מלכתחילה ויתרתי. ואז כבר הבאתי על עצמי שרשרת של ויתורים. רק אמא , רק היא לא ויתרה, אולי כמעט ויתרה בכל מיני מצבים אבל היום אני מבינה שלפעמים אין ברירה אלא, לוותר. גדלתי להיות אישה, בעצם גדלתי להיות שתי נשים, אחת-מטופחת, רהוטה, חזקה, חכמה והשנייה-פשוט עצובה ובעיקר קרועה, כי לפעמים שאני במצבים מסוימים בחיים האחת משתלטת על השנייה וזה גורם לפרנויות וייאוש עצום ואז כל הפחד צף, ושהוא צף לוקח בדיוק שנייה, אפילו שבריר של שנייה כדי להבין. |