"מספרים כי על טיילת-החוף הופיעו פנים חדשות: הגברת עם הכלבלב.

דמיטריי דמיטריץ' גורוב, המתגורר ב י א ל ט ה מזה שבועיים, והוא כמעט בן-בית במקום, החל אף הוא להתעניין באלה שמקרוב באו"...

..."אחר-כך היה פוגש בה בגן ובגינה הציבורית פעמים אחדות מדי יום. היא טיילה בגפה, לראשה אותו ברט, ונלווה אליה השפיץ הלבן; איש לא הכירה; כינו אותה בפשטות: הגברת עם הכלבלב.

         "אם שוהה היא כאן בלא הבעל ובלא מודע", נתן גורוב אל לבו, "כדאי להתוודע אליה".

..."אין זה נאה", אמרה. "הרי אתה עצמך תחדל לרחוש לי כבוד".

..."כל דמותה של אנה סרגייבנה נגעה אל הלב, אפשר היה לחוש בה טוהר אישה הגונה, תמימה, שלא רבות התנסתה בחייה; נר גלמוד, שדלק על גבי השולחן, האיר קלושות את פניה, אך ניכר היה בה, כי ליבה כבד עליה.

      "ומדוע אחדל לרחוש לך כבוד?" שאל גורוב  "השומעות אזניך את אשר פיך מדבר?"

    "ימחל לי האל!" אמרה ועיניה מלאו דמע. "זה איום ונורא".

    "רוצה את להצטדק?"

    "וכי במה אוכל להצטדק? הנני אישה לא הגונה, שפלה, אני בזה לעצמי, ואיני מצפה כלל למחילה. לא את בעלי הוניתי. הוניתי את עצמי, ולא רק בפעם הזו. מזה זמן רב שאני מרמה את עצמי"...

..."גורוב נלאה מלהקשיב לה; הרגיזה אותו נימת התמימות שבדבריה, אותו וידוי שבחרטה, כה בלתי צפוי ושלא במקומו; אלמלא הדמעות שבעיניה, ניתן היה לחשוב שהיא חומדת לצון, או משחקת תפקיד.

        "אינני מבין אותך", אמר חרש, "מהו, בעצם, חפצך?"

        היא כבשה את פניה בחזהו ונצמדה אליו.

        "האמן, האמן לי, אני מתחננת לפניך..." המשיכה, "אני אוהבת חיים של אושר, חיי טוהר, והחטא מאוס בעיני, בעצמי אינני מבינה מה פשר מעשי. אנשים פשוטים נוהגים לומר: 'השטן הכשילני' עתה אוכל אף אני לומר: השטן הכשילני".

     "רב לך, חדלי לך מזה..." היה מנהם גורוב.

     הוא הביט בעיניה הנפחדות, הקפואות, היה נושק לה, ודיבר אליה בקול חרישי ומלא חיבה; היא נרגעה אט אט, עליצותה שבה אליה, והשניים החלו צוחקים."...

..."היא נסעה במרכבה והוא ליווה אותה. יום תמים נסעו. משעלתה לקרון הרכבת המהירה ונשמע הצלצול השני, אמרה:

     "הנח לי ואתבונן בך עוד מעט קט... עוד פעם אחת, הנה כך".

     היא לא בכתה, אך נאפדה עצבות, כמי שאחז בו החולי, ופניה הרטיטו.

     "אני אהרהר בך... אזכר בך", חזרה ואמרה. "יהי אלוהים בעזרך. זכור-נא אותי לטובה. אנו נפרדים לעד, כך יאה, משום שלא צריכים היינו להיפגש כלל. ינצרך האל".

   "הרכבת לא בוששה להפליג, אורותיה נעלמו במהרה ומקץ דקה שוב לא נשמע שאון גלגליה, כאילו נדברו הכל במזיד לקטוע קל מהרה שיכחת-חלום ענוגה זו, טירוף חושים זה. בהיוותרו בודד על הרציף ובהסתכלו במרחקים החשוכים, הקשיב גורוב לצירצור הצרצרים ולהמיית חוטי הטלגרף וחש כאילו זה עתה הקיץ משנתו. הוא הגה בליבו, שהנה שוב נתנסה בחייו בהרפתקה, או במעלל, וכי אף פרשה זו הגיעה לקצה ועתה לא נותרו לו כי אם זכרונות... הוא היה נרגש כולו, עצוב וחש חרטת-מה; שהרי לא הביא אושר לאישה צעירה זו, אשר שוב לא יתראה עמה עד עולם. הוא היה חביב עמה, לבבי, ועם זאת, ביחסו אליה, בנימת קולו ובלטיפותיו, ביצבצה כצל ליגלוג קל, יהירות גסה במקצת, יהירות של גבר מאושר, שהוא גם בוגר ממנה בשנים כמעט כפליים. משך כל אותם ימים לא חדלה לומר שהוא טוב-לב, בלתי רגיל, נאצל; אין זאת כי לא נראה בעיניה כאותו אדם שהיה במציאות, משמע, הונה אותה בלא רצון...

      כאן, בבית-הנתיבות, נישאו כבר ריחות סתיו והערב היה קריר.

   "הגיעה העת שאפנה גם אני צפונה", נתן גורוב אל לבו, בעזבו את הרציף. "אכן, הגיעה השעה!"...

..."לא ינקוף חודש ימים, כך חשב, ודמותה של אנה סרגייבנה תיעטה ערפל, ואך לפרקים ישוב חיוכה הנוגע אל לב ויופיע בחלומו, כשם שהופיעו בחלומותיו גם נשים אחרות. ואולם נקף כבר יותר מחודש ימים, החורף עמד בעיצומו, וזכרונו שמר בבהירות את דמותה של אנה סרגייבנה, כאילו אך אתמול נפרד ממנה. מיום ליום התלקחו הזכרונות הללו ועצמו. אם הגיעו בדממת ערב לחדר עבודתו קולות ילדים, השוקדים על שיעוריהם, או אם קלט צלילי רומאנס או נגינת פיסהרמוניה במסעדה, ואם שמע שאון יללתה של סופת שלגים בארובת האח - מיד קם ונתחיה בזכרונו הכל: כל אשר התרחש על המזח, שעות הבוקר המוקדמות בהרים האפופים ערפילים, האניה בפיאודוסיה והנשיקות."...

                                                      (מתוך 'הגברת עם הכלבלב', צ'כוב)