מאת: ענת קונפורטס 

יום שני בבוקר לפני כשבועיים ארזתי תיק וחברה טובה ונסעתי לאשראם במדבר. המסע התחיל בתל אביב בתוך הרכב של סיוון המכונה גם "מיצי" (הרכב, לא סיוון). ממש תלמה ולואיז רק בלי הקבריולט. על תקן בראד פיט הצטרף אלינו אסף, איש צוות באשראם שהגיע לביקור בתל אביב. הסכמנו לתת לו טרמפ בתמורה להיותו ג'י פי אס אנושי שינתב את דרכנו בנוף הצחיח.

כמי שרגילות לבלות את החופשות השנתיות בשופינג חסר גבולות ברחובות אירופה הבחירה הייתה תמוהה לחברינו הקרובים אבל מבחינתנו  זה היה exactly what the doctor ordered.

כמעט הכי רחוק מתל אביב שאפשר להגיע עם הרכב. בחבל אילות עם הנוף עוצר הנשימה, על גבול אילת, מצאנו נווה מדבר ירוק וחייכני שאירח אותנו לארבעה ימים של מדיטציה והרבה שקט.בעיקר נפשי.

אנחנו פוגשות את אסף בתחילת אבן גבירול. שיער ארוך,זקן מדובלל ובגדים משנות ה60. כדי לשבור את הקרח אסף בחר לספר לנו שהוא קנה את הקרוקס שלו מרוצח. אני וסיוון מחליפות בינינו מבטים ותוהות מה לעזאזל הכנסנו לאוטו..אסף מבין שזה נשמע לא טוב והוא נותן לנו הסבר הגיוני שמניח את הדעת.

בהמשך הנסיעה הסיפורים משתפרים ואסף מוכיח את עצמו כג'י פי אס אנושי משובח כאשר הוא מלווה את קריאות הימינה שמאלה גם בתנועות ידיים כדי שלא נפספס.

להשתטח על קברים של מנהיגים ציונים

כבר צהריים,  סיוון נוהגת שעתיים וזקוקה נואשות להפסקה. אסף ממליץ לעצור בשדה בוקר. אחרי התרעננות קלה אנחנו מועילות בטובנו להרים את הראש ולהתרשם מנחל צין הצחיח וההרים שלא נגמרים.

 אסף מציע שנלך לבקר בקברו של בן גוריון. אנחנו בתגובה תוהות בקול רם אם להשתטחות על קברים של מנהיגים ציונים יש אותו אפקט כמו השתטחות על קברים של צדיקים. החום הכבד וההבנה שמקסימום יצא לנו מזה דייט עם עמיר פרץ גורמים לנו לוותר על הביקור בקבר ולהמשיך במסע.

ארבע השעות  בדרכים השתלמו.  אנחנו באשראם במדבר. אחרי מנוחה אנחנו מחליטות להיכנס לאווירה במדיטציית קונדליני. אושו שבהשראתו מתנהלים העניינים באשראם, האמין שהאדם המערבי צריך להניע את הגוף ולהתעייף לפני שהוא יכול להירגע. כך מסביר לנו סת-ים המדריך שלבוש בגלימה בצבע בורדו.

אנחנו מניעות את הגוף. בהתחלה רק את הכתפיים. אחר כך אנחנו מתחילות לרקוד לצלילי מוזיקה שנשמעת מערבית משהו. מרגיש לנו לרגע כמו ערב  שישי בגלינה רק בלי וודקה רדבול בחמישים שקל. אחרי חצי שעה של ריקודים מגיעה חצי שעה של ישיבה על הרצפה. אושו כנראה ידע על מה הוא מדבר. לא פשוט לשבת בשקט. להפתעתי בימים הבאים זה רק הלך ונהיה קשה יותר. המחשבות הטורדניות, חוסר הנוחות, כל נים בגוף החליט למרוד בי בזמן שהייתי צריכה לשבת.

סושי באמצע המדבר

אנחנו יוצאות מהמדיטציה ואת פנינו מקבל ריח מוכר שמגיע מהמטבח. נירדוש השף החייכן של האשראם החליט לקבל את פנינו בפיצה תוצרת בית. כן,כן ככה סתם באמצע המדבר פיצה משובחת עם תוספות כמו פטריות ואננס. בהמשך השבוע האוכל רק הולך ומשתפר וכולל סושי! אורז בחלב קוקוס, פשטידות,  מיני סלטים, מאפים ועוגת שוקולד מתוקה במיוחד.

הימים באשראם עוברים עלינו ברגיעה מוחלטת. הפלאפונים מכובים, עמוק בתוך התיקים. את הזמן העברנו בשינה, שחיה בבריכה, צפייה בכוכבים נופלים,טורניר טאקי אל תוך הלילה,  קריאה של ספרי פילוסופיה בשקל והרבה שיחות עם אנשי האשראם. הקבועים והאורחים לרגע, לכל אחד יש סיפור. החול של המדבר סופג הכל.

הגעתי לאשראם כדי לצאת לרגע מהבועה התל אביבית אבל הבנתי שגם החיים באשראם הם סוג של בועה. בסופו של יום כולם מתאהבים ונפגעים, מודאגים מהאוברדראפט, בודקים את הפרופיל בפייסבוק ומקווים שיכתבו עליהם בניוזלטר שהפך כאן לחזות הכל.

הגיע הזמן לחזור לבועה המוכרת שלי שאחרי כמה ימים באוויר המדברי הצחיח נראתה לי מאוד אטרקטיבית. הצטלמנו למזכרת (וכדי שיהיה מה לעלות לפייסבוק), חיבקנו את כולם, בדקנו שמן מים ויצאנו לדרך חזרה לתל אביב שפתאום נראתה קרובה יותר.