עוד מעט הילדים חוזרים לבתי הספר, שם אנו מצפים שילמדו חשבון ותנ"ך, ערכים ודרך חיים. אך יש לזכור שיש דברים שלומדים בבית. ההורים רבי הכובעים והתפקידים – טבחים, נהגים, מנהלי לוח זמנים – הרשימה ארוכה, הם גם המתווכים של העולם לילדיהם. הילד לומד דרך עיני ההורה וסופג מתגובותיו והערותיו איך להתייחס אל העולם החיצון: לאנשים, לחוק, לכסף ועוד. היחס למדיה נמצא גם כן באותה הקטגוריה. מודעות ההורה לתפקידו כמתווך נותנת לו קלף חזק בתפקיד ההורות, ומאפשרת לו לכוון את הערותיו בדרך שתעביר לילד את המסרים שהוא מעוניין להעביר. כשההורה מתייחס לעצמו כאל מתווך, הוא יכול לבחור על מה להעיר ועל מה להאיר, את מה לשבח ואיפה להזהיר. מתי לשאול את הילד שאלות ולעורר דיון, ומתי לומר בבירור "זה בעייתי".

הורים כמתווכי המדיה:

תיווך ההורה מתבצע בכל גישה המשמשת את ההורה לשלוט, לפקח או לפרש לילד את מה שהוא רואה. מעורבות ההורים בצריכת המדיה של הילד מחזקת את כישוריו של הילד ב"קריאה" והבנה של המדיה על כל צורותיה: ביכולתו לנתח, להעריך את מה שהוא רואה ולתקשר את המידע והמסרים שהוא סופג ממנה. תיווך ההורים עוזר לילד לפתח חשיבה ביקורתית לגבי מסרים שהמדיה מעבירה כמו גם כלפי המסרים שהוא עצמו מייצר דרכה. מדובר באחת מהשיטות האפקטיביות יותר בניהול השפעת המדיה על ילדים. ישנן 3 טקטיקות של תיווך, יש הורים שנוקטים באחת ויש הורים שמשלבים:

צפייה משותפת – כמו שהשם מעיד, כשהורים יושבים עם ילדיהם וצופים בתכנים ביחד – ללא דיון במה שהם רואים. השיטה הזו היא הנפוצה מהשלוש. לרוב, הורים שרואים את הערך החיובי של המדיה נוטים לנקוט בשיטה זו. השיטה מגבירה את ההנאה של הילד מהצפייה – משום שהוא גם מבלה עם הוריו. יחד עם זאת לשיטה הזאת יש צד שכדאי להיות ערים לו: כשההורה צופה עם הילד בתכנים בעייתיים ולא אומר על כך דבר, הוא למעשה מעביר לילד מסר של תמיכה, חיובית, שקטה בתוכן הנצפה. ילדים עשויים לפרש את שתיקת ההורים כתמיכה בטיב התכנים ובכלל להבין שהצפייה בטלוויזיה הינה פעילות חיובית בעלת ערך רב. למעשה, ילדים עשויים ללמוד מההורים משהו שאינו בהכרח משקף את תפיסתם בדבר. זאת אומרת – שכאשר ההורה והילד רואים ביחד משהו שההורה תופס כשלילי – אך לא מתפתחת שיחה בנושא, הילד עשוי להבין את ההפך – שמדובר במשהו חיובי. כמוכן, כאמור, לצפייה המשותפת יש ערך חיובי, אך אם מדברים על חיזוק כישורי הילד מול המדיה, יש לזכור שלא מדובר בפעילות שמעודדת חשיבה רפלקטיבית משום שזו אינה כוללת שיחה.

תיווך מגביל – מדובר בעיקר בקביעת חוקים בנוגע לשימוש הילד בערוצי המדיה – אם באמצעות הגבלת זמן או בהגדרת התכנים האסורים והמותרים לילד. מדובר בגישה שקשה יותר ליישום מכמה סיבות: ילדים מהר מאוד לומדים את החוקים ומוצאים דרכים יצירתיות לעקוף את אלה. ילדים לעיתים רואים ביכולתם לעשות את מה שאסור כסימן לכך שהם גדולים. ילדים רבים מפתחים עניין ויחס חיובי לצפייה בתכנים האסורים עם החברים. כשהילדים גדלים הם מתייחסים להגבלות בצורה שלילית משום שהם מסיקים מכך שהוריהם לא סומכים עליהם. לכן, קיימות שאלות לגבי האפקטיביות של תיווך מגביל. כמו כן, ככל שהמדיה הופכת לאינטראקטיבית יותר, אישית יותר, ניידת וככל שזו משחקת חלק גדול יותר בחיי הילד, כך הצלחת ההורים להגביל עד כמה ומה הילדים רואים פוחתת.

תיווך פעיל – מתייחס להורים שמדברים עם הילדים על התכנים שהם רואים: תוכניות וסרטים, פרסום, משחקים וכו. בין שלושת השיטות, שיטה זו הוכיחה כיעילה ביותר בחיזוק החשיבה הביקורתית של הילד כלפי מה שהוא רואה במדיה, כמו גם בהגנה על הילד מתכנים בעייתיים. לתיווך פעיל יש יתרונות נוספים: השיחה על התכנים בזמן צפייה מאפשרת לילד להפיק יותר מהתכנים שהוא רואה. לדוגמה ללמוד יותר מתכנים חינוכיים ותכנים שמעודדים התנהגות מוסרית וערכית. השיחה עוזרת להפחית את האגרסיביות של הילד, להפחית את השפעת הפרסומות, ולשפר את דימוי הגוף של הילד הגדל. במקרה של ילדים מתבגרים זה מפחית את ההשלכות השליליות שעולות בעקבות חשיפה לתכנים מיניים ואלימים. כמובן שכל זה תלוי בתכנים שההורים בוחרים לתקשר לילד בזמן הצפייה.

איך זה קורה? במהלך הצפייה, ההורה יכול להעביר ביקורת על התוכן המוצג, לשוחח על מסרים בעייתיים או להדגיש מסרים חיוביים שעולים על המסך. לדוגמה: "אני אוהבת את הסדרה הזאת", "איזה בן אדם טוב". ההורה יכול להסביר על ההשלכות השליליות העולות מתכנים אלימים או מטכניקות פרסום שונות, לדוגמה, "זה לא אמיתי", "זו לא צורה להתנהל". הורים יכולים להעלות מסרים חיובים ושלילים בהתאם למה שמוצג, ובכך להעביר ערכים וציפיות של ההורה מהסביבה. הורים גם יכולים להעלות סוגיות ניטראליות – לדוגמה לשאול את הילד: "מה נראה לך שיקרה הלאה?" ללא טון מכוון. הערך של שאלות שכאלה הוא לעודד את הילד לחשוב באופן עצמאי ואקטיבי על מה שהוא רואה, ולבטא את עצמו. מחנכים מעודדים שימוש בשאלות כדרך ללמוד ולהבין את מה שהמדיה מציגה ואיך שהיא עושה זאת. בעיקר שאלות פתוחות שמעודדות את הילד לחשוב בנוגע למסרים (מגדריים, פרסומיים, ערכיים) שהמדיה מעבירה. קיימים גם מקרים רבים שהורים בוחרים שלא לדבר על תוכן בעייתי אלא להעביר ערוץ – גם זה מסר.

כידוע, המפגש של ערוצי המדיה (הטלוויזיה, האינטרנט, עולם המוזיקה, הטלפון הנייד. . .) עם ילדים הופך להיות יותר ויותר אינטנסיבי ולעיתים מעורר חששות. יחד עם זאת, אפשר לקחת חלק פעיל במפגש הזה ולכוון אותו למקום שמתאים גם להורים. רק יש לזכור: 1. לשים לב למסרים שאתם מעבירים – האם הם תואמים את מה שאתם חושבים באמת?, 2. להגן על הילד היכן שניתן, מתכנים שאינם הולמים את גילו ומשימוש מופרז במדיה, ו-3. לעודד את הילד לחשוב באופן פעיל ועצמאי מול כל ערוץ מדיה שהוא צורך. 4. ככל שערוצי המדיה עוברים לחדר הילד, כך נפגעת האפשרות שלכם ההורים לתווך. לכן, כדאי להשאיר את ערוצי המדיה השונים באזור ציבורי בבית.

מקור (באנגלית): 

 Surveying Parental Mediation: Connections, Challenges and Questions for Media Literacy