נורא מוזר לי לכתוב על הנושא הזה, אבל הנה הגיע הרגע לכתוב גם עליו. אני תוהה לאן תתפתח הרשימה הזו במהלך הכתיבה.

לא סתם בחרתי לכתוב על הנושא הזה עכשיו.

אני נפרדת מן המקצוע הזה, או שמא הוא נפרד ממני. הכל יתבהר בהמשך.

אתחיל בנתונים היבשים: הייתי ספרנית מגיל 21. היום אני בת 38. 17 שנה אני עובדת במקצוע הספרנות. מנהלת ספריה למורים במרכז פדגוגי במרכז הארץ.

בגיל 19 כאשר הלכתי ללמוד ספרנות, זכיתי להרמת גבות מכל עבר. כל אחד מטעמו.

בעיקר לא הצליחו להבין מה לצעירה שכמותי ולמקצוע הזה. הדימוי הקלאסי של הספרנית היה, וחוששני שעדיין נשאר כך - אישה מבוגרת/זקנה, ממושקפת שרוחה סרה והיא אינה מפסיקה לרטון ולנזוף במרעישים "שקט!". אפה לעולם תחוב בספרים, והיא מרגישה בבית בין ערימות בלתי נדלות של ספרים מאובקים.. לבושה "מרובע" ואת הלוק הסופי חותמות נעלי גולדה. הבונוס היחיד שנזקף לזכותה הוא החשד שהיא מן הסתם כנראה חכמה במיוחד או לכל הפחות לוקה בידע כללי נרחב ביותר.

כאשר התחלתי את הקורס לספרנות, גיליתי שאני התלמידה הצעירה ביותר. כל שאר הבנות היו מורות מבוגרות ושחוקות שחיפשו הסבה מקצועית שתשאיר אותם במערכת החינוך ותשמור על זכויותיהן שצברו בעמל רב, אך תקנה להן קצת יותר אורך נשימה עד לפרישה הנכספת לפנסיה. כן.. כולן היו מבוגרות...חששתי שבמקום קורס לספרנות נרשמתי לקורס בגרונוטולוגיה.. זכור לי שחזרתי בתחושת מועקה הביתה ורציתי לפרוש מן הקורס בסופו של היום הראשון ללימודים.  אז מה מנע ממני לפרוש?

לא יודעת בדיוק. אולי זאת היתה העובדה שכילדה ונערה חירשת היווה עבורי עולם הספרים מקום מפלט מן הבדידות העצומה שחשתי בחברת השומעים. אהבתי לבלות המון בספריות, לנבור בספרים ולהפליג דרכם לעולמות רחוקים ומרתקים.

ייתכן שחשתי שאך טבעי הוא שאעבוד במקום שבו חשתי הכי מחוברת.

בימים הבאים הכרתי את ר'.

היא היתה הצעירה מבין המבוגרות בקורס, כבת 45. היה לה חיוך מאוזן לאוזן והיא היתה טמפרמנטית מאוד. למן הרגע הראשון לא ממש הבנתי, ועד היום אינני מבינה, איך היא הגיעה למקצוע הזה. לא שהיא הבינה.. יש לה קוצים בישבן והיא שופעת מילים ואנרגיות של עשייה. רחוקה שנות אור מלהתאים למקצוע שדורש הרבה לשבת ולשתוק.

מהר מאוד התחברנו ונוצרה בינינו ידידות נפלאה ששרדה עד היום. לאורך כל הקורס לא חדלנו מלתהות מה מעשינו בקורס הזה ולא חדלנו מלהתלוצץ על עצמנו, על המרצה ועל חברותינו לקורס. 

שתינו התקשינו עם הבחירה שלנו במקצוע אבל המשכנו וסיימנו בהצטיינות את הקורס. המורדת שבי תמיד הצהירה קבל המרצה והתלמידות  שאני בחיים לא אהיה ספרנית קלאסית, ובתור התחלה, אני אגיע לספריה תמיד לבושה בחצאית מיני ועם נעלי עקב.

ואכן, בכל שנות עבודתי, לא הייתי ספרנית קלאסית. אמנם לא הופעתי עם נעלי עקב וחצאית מיני לעבודה כמו שאיימתי, אבל הספריה שלי מעולם לא היתה מקום שקט במיוחד. אף פעם לא עשיתי "שקט!" . המורים שבאו אליה גילו מקום חם ונעים שכייף לבוא אליו ויש בו מישהו שמאיר להם פנים. אפשר היה לדבר ולצחוק איתי ועם לא מעט מורים נוצרו קשרים ממש קרובים ולפעמים יישבתי איתם  ועל כוס קפה ועוגה הם פרקו בפני את אשר על ליבם. אפשר היה לאחר בהחזרת ספר או סרט, ולא הייתי עושה מזה עניין. הם באו לחפש חומר בנושא מסויים או להשאיל סרט ויצאו עם שלל רעיונות יצירתיים למערכי הוראה בכיתה שלהם. לא פעם אמרו לי: לא מרגיש לנו פה כמו ספריה, ואת .. איך להגיד?.. לא ממש הטיפוס של ספרנית.. ואני הייתי מחייכת חיוך של הסכמה.

שנאתי אימים להחזיר ספרים למקומם על המדף, והשארתי את המלאכה הזו לשותפה שלי. המנקה של המקום התמודד עם האבק ואני "הסתפקתי" בלהדריך מורים וגננות איך להשתמש באוצרות הגלומים בספרים להעשרת ההוראה שלהם. הכרתי מה שיש לכל אחד ואחד מן הספרים להציע וידעתי לשלוף ברגע הנכון עבור האדם הנכון את החומרים ולהגיש אותם בלבוש חדש, מקורי ויצירתי.

בסופו של דבר, גורמים חיצוניים הבהירו שהגיע הזמן שאסיים את הדיאלוג המורכב שניהלתי עם המקצוע הזה במשך שנים.

הזמנים השתנו. תמורות שחלו במערכת החינוך בשנים האחרונות גרמו לכך שפחות ופחות מורים הגיעו לספריה שלי.

מהפכת האינטרנט הגיעה סוף סוף עד לבתי המורים. כיום, אין כמעט מורה שאין בביתו מחשב, וחומרי הוראה ולמידה זמינים בשפע ברשת. בנוסף, גם אם היו רוצים להגיע לספריה, אין להם כמעט זמן פנוי לכך. מהפכת "אופק חדש" יצרה מצב שבו מורים נאלצים להשאר יותר שעות בבית הספר ותהליך האקדמיזציה של מערכת החינוך שולח את המורים ליותר ויותר השתלמויות. 

כבר לפני כשנתיים חשתי את רוחות השינוי מנשבות והתחלתי לחפש לי כיוון חדש. בשנתיים אלו עברתי שני ניתוחי שתל שבלול ושיקום ארוך כך שעדיין לא בשלו התנאים לעזיבה. לקח לי גם זמן למצוא לי עבודה חדשה מתאימה.

בדרך כלשהיא הדברים הסתדרו כך שעם ההחלטה של המנהל שלי לצמצם את הספריה לחצי מגודלה ולהסב את החצי השני שלה לכיתה להשתלמויות מורים, קיבלתי הצעת עבודה מתאימה.

הגיע הזמן לזוז הלאה.

בימים האחרונים אני מדללת את אוסף הספריה. מלאכה מתישה רגשית ונפשית, וגם לא הכי נקיה. אבק של שנים חיכה לי בסיבוב.. המלאכה כרוכה בלא מעט רגשות מעורבים. מצד אחד - כואב לי לחסל את הספרים. אין להם לאן ללכת. אף ספריה שניסיתי לעניין אותה בהם לא רוצה אותם. עבר זמנם. הם הולכים למיחזור. משאית גדולה של "אמניר" תגיע בשבוע הבא לפנותם. כל כך הרבה זמן ומחשבה הושקעו בלמחשב אותם במחשב הספריה כך שהמורים יוכלו לאתר בקלות את הספרים המתאימים לצרכיהם, ועכשיו כל זה הולך לפח. איפה הכבוד לספרים, לידע העצום שטמון בהם? איך זה שאני, ספרנית, מוצאת את עצמי זורקת ספרים לפח?!....

אהבתי מאוד להדריך את המורים להוראה חווייתית ויצירתית יותר, את המבטים הבורקים שלהם שהעידו על התלהבות מהרעיונות שלי. זה הקנה לי סיפוק עצום. אבל לסחורה אין יותר ביקוש במסגרת הזו של הספריה.

ומצד שני, אני חשה הקלה. בשנים האחרונות, כשהפסיקו להגיע מורים לספריה, וחדלו ההדרכות, התחלתי להרגיש מיותרת, הימים נקפו ואנשים כמעט לא הגיעו. היו ימים שהתסכול הרקיע שחקים. ניסיתי כל מיני יוזמות לשנות את המצב שלא צלחו, עד שלבסוף נאלצתי להודות שהקרב על המקום אבוד והגיע הזמן לחפש כיוון חדש. הניתוחים והשיקום וכן חיפוש אחר העבודה החדשה לקחו זמן, והנה סוף סוף נשאו פרי.

נוצרה הזדמנות למשהו חדש והרבה יותר נכון עבורי. ואני מצפה לזה.

בשבוע הבא יגיע הקבלן להקטין את הספריה. היא תצטמצם לחצי מגודלה, האוסף כבר הצטמצם לכשליש מגודלו המקורי. הממונים עלי מתקשים עדין לוותר על הספריה למרות שאינה מצדיקה עוד את קיומה. יפתחו לה דלת כניסה נפרדת חדשה, שדרכה ככל הנראה אני אצא לעבודתי החדשה. כשיסתיימו השיפוצים, אני כבר לא אהיה שם. דלת אחת נסגרת ודלת אחרת נפתחת.

וז סופו של סיפור על ספרנית שהמקצוע התעייף ממנה או היא ממנו..