אני רוצה לכתוב היום על חברי הוירטואלי Late chet, אשר נפטר השבוע.

אבקש מכם לכבד אותו ולא לחשוף פרטים על זהותו ופרטיותו.

late כתב בבלוג שלו סיפורים קצרים, יפים מזעזעים ומטלטלים בכשרון גדול והיה מאותם חברים שנהניתי וחיכיתי לפוסט חדש ממנו, לצילומים שלו מטיוליו הרבים. הרגשתי תמיד, למרות שלא הכרנו באופן אישי, את הרגישות העצומה שלו, את הנשמה הגדולה.

את תגובותיו ליוותה נימה קרובה, מנחמת ותומכת. חבר, חבר שהכרתי רק פס דקיק מאישיותו, מחייו.

לפני מספר חודשים הוא חשף בפוסט מקרה שבו חזר מבילוי ולפתע לא זיהה את ביתו ולא היכן הוא נמצא ולאחר בירור בחדר מיון הסתבר שיש לו גידול בראש.

כשקראתי אז את אותו פוסט הייתי המומה כל כך שלרגע לא הייתי בטוחה אם זה אחד הסיפורים הקצרים ולפני שעה מצאתי בדואר שלי כאן את ההודעה ששלחתי לו בפרטי ובה שאלתי "זה אמיתי??" והוא ענה לי "לגמרי".

מאז חלק גדול מהפוסטים שלו היו יומן מחלה שהלך ונעשה קשה לקריאה, עצוב ומורט עצבים. בכל פעם שנכנסתי לקפה לפני הכל בדקתי שיש חדש ממנו. תמונה, מילים, לא משנה. למרות הטיפולים הנסיוניים אותם עבר, היה ברור מפוסט לפוסט שהמסע הזה לא הולך להסתיים בטוב.

קראתי את יומן המחלה שלו, למרות שכל מילה בו תפסה את הגרון. היה קשה לעודד ולשלוח תמיכה וירטואלית לאדם שמאבד מפעם לפעם את הכרתו, אבל הרגשתי שהשיתוף הזה עוזר לו. לא ידעתי עליו דבר, אם יש מי שנמצא לצידו, איך הוא מסתדר עם התופת הזו, מי הוא בכלל האדם הזה ששמו ותמונתו בדויים. תחושה מוזרה מאוד, בהתחשב בכך שאותו אדם עובר ייסורים קשים, עליהם הוא מעדכן בבלוג שלו. חוסר אונים.

כבר חודשיים הוא לא נראה באופק ודאגתי גברה, אבל פחדתי לבדוק. לפני שבוע או יותר ראיתי שהוא ביקר אצלי וחשתי הקלה גדולה. שאלתי את עצמי מה עובר עליו, באיזה מצב הוא שאין לו כוחות להעלות כלום אצלו, להגיב. לא כתבתי לו כלום, חששתי. והחיים מחוץ לקפה ממשיכים לדהור כרגיל, כך שלפעמים אנשים ששייכים רק לעולם היפה והצר הזה של דה מרקר נדחקים ונשכחים, עד שאני נכנסת שוב. מה לעשות. וכך קרה גם עם Late.

שלשום הוא נפטר והיום נודע לי על כך ואני עצובה מאוד. עצובה כל כך שחיפשתי מקום להתאבל בו על ידידי הוירטואלי.

late chet האמיץ, שטרף את החיים גם מתוך חוסר הודאות הנורא בו חי לאחרונה את חייו. לא ויתר ולא נכנע לכאב, לפחות על פי נסיעותיו, טיוליו הרבים, ההופעות, המוסיקה והאופטימיות האינסופית ומעוררת ההערכה שהכל עוד יסתדר. הוא זה שכתב לי  פעם בתגובתו - שרון, אל תוותרי על החלומות שלך, גם הקטנים-

ולמרות שבאיחור, אני רוצה לכתוב על תודתי לו על מה שהוא היה, על הפס הדקיק הזה שהכרתי ממנו ולמרות שרק זה, בכיתי היום על מותו.