א ב א,

היום לפני שלושים שנה, נפרדנו ממך.

עדיין לא קולטים.

אין יום בו אתה לא מלווה אותי. בחיוך,  בספורטיביות שלך, בשפה העילגת.... מנסה להיזכר באופן דיבורך ולא מצליחה. רק קולך נשמע אלי דרך עורפי, נעים, מלטף, מגונן, אבהי.

 זהו קולך השר, לא המדבר, משום שאינני יכולה לשמוע בבירור באיזו שפה אתה מדבר שם, בין המלאכים.

וכך, עומדת ליד קיברך כל שנה, לעיתים יותר מפעם אחת, נבוכה, ושואלת שאלות. השאלות שלא הספקנו לשאול בחייך.

וזה לא קל.

לפני מספר ימים חזרתי משבדיה.

בשטוקהולם, שלג, שלוש מעלות מינוס. חגגתי את יום ההולדת של הנזי .

מלאו לו שמונים.

זהו האחיין האחרון שלך שנותר בחיים. – הוריו גרטה ומוריץ מאייר, אחותך פרידה ואחיך רוברט - ניספו בדכאו .

כל השבוע דיברנו עליך. הוא סיפר לי עליך דברים שזכר,

על אף היותך בוגר ממנו בעשרים שנה.

הנזי הראה  לי עוד תמונות שלך כתינוק,  ואחר כך בוגר.

אין תמונות ילדות.

כאילו לא היית ילד.

ושם, אצל הנזי, כשהוא משמיע לי בטייפ קסטות ישן  הקלטות של השירים ששרתם בצעירותכם, שם ברגעים ההם חשבתי, איך יכולתי אני לגדול ולהקים משפחה, מבלי לדעת את ההיסטוריה הכל-כך מפותלת שלך.

אולי לא חשבנו שתעלם לנו דווקא ביום חורף,  וההומור שלך ירד איתך לבור. והחן והשרמנטיות  (ועכשיו, כשכולן כנראה לא חיות – אפשר לספר , כמה נשים היו בלוויה שלך, וכמה הן בכו.....!!!).

והמוסיקה, וכל כלי הנגינה אותם אספת ובהם שלטת, כל הצלילים המיוחדים רק לך -כל אלה נעלמו איתך.

כל ההצגות שעשית  תמיד בבוקר לפני צאתך לעבודה.

איך היית אומר לאחי : ראש למעלה ותִיזֶר (תיזהר) בכביש.

ולי היית אומר: ראש למעלה ותִיזְרִי בכבישָׁה.

היום נראה לי, שלא ממש הספקנו להכיר אותך.

על אף שחייתי איתך  די הרבה שנים, ידענו עליך כל כך מעט. ואת המעט הזה ליקטנו בשדות זרים שהכירו אותך משנות הנעורים המוקדמות שלך.

בשנים הבאות לאחר מותך , אני מלקטת פירורים מכל מי שמוכן לספר עליך – אך לצערי, גם אלו כבר לא נימנים בין החיים אפילו על יד אחת.

וכך נודע לנו שהיית בן זקונים לזוג הורים עם עוד 6 אחים.

התייתמת מאבא שלך בגיל 10 ומאמא שלך בגיל 12.

אצלנו במטבח תלויה הודעת פטירה של אמך חתומה על ידי חברה קדישא מוינה, בה מצוינים תאריכי אזכרה לחמישים שנים. איזו תעודה יפה...

אך אתה את בר המצוה חגגת בצילו של אבל. (שמענו מפי וולטר קולר )שגדל איתך ועם אימו בבית אחותך הבוגרת ממך בחמש עשרה שנים, פרידה.

מצאנו תעודות המעידות על לימודי כינור. ותעודות נוספות על היותך תלמיד בבית ספר לטכסטיל. אולי מעשי?

מי שהיתה אשת אחיך (וגרושתו) קתרינה, סיפרה לי בביקורי בוינה, שלפרנסתך ניגנת בבארים  שהיו פתוחים בשעות הלילה בלבד, ובלכתך לביתך באשמורת תיכונה, אולי מתנודד קמעה משתיה של איזו כוסית קטנה של קוניאק שכל כך אהבת בשנותיך האחרונות, היית מניח על אדן חלונה ארוזים בממחטה מספר מטבעות , על מנת שתוכל לקנות לילדתה היחידה לחם חמאה וחלב.

כזה היית כבר אז.

הנאצים כלאו אותך באשמת היותך קומוניסט. ישבת חודש ימים בכלא

בספטמבר 1938.

חלית בסקרלטינה והובהלת לבית חולים.

באחד הלילות של חודש אוקטובר 1938, עבר קשר בין החולים היהודים שחסו בבית החולים, בו  נאמר ש

כ ל    י ה ו ד י   ש י כ ו ל   ל ע מ ו ד   ע ל   ר ג ל י ו,   יברח לצ'כיה , לעיר ברנו

.BRNO-

למחרת בבוקר לאחר נסיעת לילה בטרמפים, פגשת בבית קפה את אחיך, ברונו. גם הוא ברח בלילה מאותו בית חולים.  הוא היה מבוגר ממך בחמש עשרה שנים,  גרוש וחולה אולקוס. אתה לקחת על עצמך לשמור עליו.

ברונו נפטר בארץ, לאחר סבל רב. סעדת אותו כאב את בנו.

את קברו בהר הזיתים שיפצת, בשנת 1976,

והשארת בידי את "כתובתו".

במרץ 1939 קנית שני מקומות באניה בשם "אגיוס ניקולאוס", אותה רכש יהודי עשיר בשם הרמן פלאש (להוריו היה מפעל ליצור בקבוקים), שמטרתה היתה להעלות יהודים מארצות הונגריה, אוסטריה, צ'כיה, לארץ. מספר מקומות  מאושר על האניה – היה 350 !!!..

בפועל היו על האניה 700 מעפילים

משהגיעה האניה הגיעה לחופי חיפה, פתחו הבריטים באש ואחד הנוסעים נהרג.

(קורותיה ותלאותיה של האניה כתובים בחוברת שהוציאה בת לאחד מנוסעי האניה במסגרת עבודת הגשה באוניברסיטה) .בחוברת הזו נטען שבעקבות פרשה זו היתה  קרובה שערוריה בפרלמנט הבריטי.  

והבריטים סרבו לאפשר לעולים לרדת מן האניה.

הפלגתם לכיוון נמל קאה ביוון. היוונים האכילו והישקו אתכם ארבעה חדשי

ואתם עבדתם  ועזרתם להם ככל שאיפשר מצב בריאותכם.

אתה היית איש התרבות והמוסיקה של האניה. (שנים רבות לאחר שעליתם, אתה אירגנת את פגישות "האחים" לאניה , למעשה עד מותך).

לקראת סוף יולי נפלה החלטה להפליג לארץ. ב-31 ליולי בחסות החשכה ירדתם לסירות שחיכו לכם

בלב ים והגעתם לחוף. שם ציפו לכם אנשי הסוכנות וטיהרו אתכם מכינים ומרעין בישין אחרים.

היתה זו עליה בלתי לגאלית.

(לימים, התברר שהיתה אניה נוספת בשם זה שהביאה עולם מבולגריה בעליה בלתי לגאלית, סמוך מאוד לתאריך הגעתכם).

שארית משפחת גולדשמידט - אחיך שנשארו בוינה – נשלחו כולם לדכאו – ושם ניספו.

מי שנשארו בוינה – היו גיסתך קתרינה וביתה אווה,

שניצלו הודות לקצין נאצי שהתאהב בה ודאג לשתיהן. קתרינה היתה מנהלת מתפרה למדים במינזר במלק (הידוע גם כמקום בו הוסרט "שם הורד") ואווה, שהיתה אז בת 10 זכתה ללמוד אצל הנזירות.

אותן פגשתי בביקורי הראשון בוינה – חדשים ספורים לאחר מותך.

מלווה באח חולה הגעת לתל אביב.  שכרת דירה וחיפשת עבודה.  קשת האפשרויות  שהיתה מצומצמת – הפגישה אותך עם בני הזוג אדלר –שהגיעו מוינה עם ציוד שלם של מסעדת איכרים ,ריהוט חום כבד ופוחלצים של חיות יער. הם הציעו לך עבודה בלילות, כפסנתרן במסעדה/פאב שלהם שנקרא "מרתף ראשון" ברחוב אלנבי

בזמן ההוא שימשת להם כבן.

בימים שהיית מטפל באחיך, היית נוסע עימו להדסה בירושלים ושב לקראת לילה לתל-אביב, משאיר אותו בדירה וממהר לעבודת הלילה שלך.

ברונו נפטר בארץ, לאחר סבל רב. סעדת אותו כאב את בנו.

את קברו בהר הזיתים שיפצת, בשנת 1976,

והשארת בידי את "כתובתו".

כשהכרת את אימי, נחשבת לאדם שבידיו כוחות ריפוי ונפלת ברישתה של אמא, שהיתה רווקה מתבגרת שבררה היטב את מחזריה.

נישאתם לאחר עשרה ימי הכרות ברבנות בתל-אביב, כשסבא שלי מלמד אותך לחתום את שמך בעברית.

(לפני זמן קצר סיפרה לי אחת הדודות של אימי שסבתי "תפסה" את הרב

המחתן בשרוולו ואמרה לו [באידיש, כמובן]: אתה, אל תחטט – תחתן).

כשנולדתי – כל כך שמחת, וטענת יום יום שצבע שערי, עיני הכחולות והחיוך מחזירים אליך תמונות אחיותיך שניספו.

כבר אז ידעת את גורל אחיך – וביקשת לתת לי את שם אחותך – אולם

במשרד הפנים דאז, נאמר לך שכאן בפלשתינה – נותנים שמות בעברית (!!!)

על הברכיים אותנו היית מושיב וממציא לנו שירי משחק.

אחד מהם, כנראה שיר קלאסי, אני אשיר לך גם על קברך.

hoppe,hoppe, Reiter

Hoppe, hoppe, Reiter,
Wenn er fällt, dann schreit er.
Fällt er in die Hecken,
Tut er sich erschrecken.
Fällt er in den Sumpf
Macht der Reiter plumps!

Hoppe, hoppe, Reiter,
Wenn er fällt, dann schreit er.
Fällt er auf die Steine,
Tun ihm weh die Beine.
Fällt er in den Sumpf
Macht der Reiter plumps!

Hoppe, hoppe, Reiter
Wenn er fällt, dann schreit er
Fällt er in den Graben
Fressen ihn die Raben
Fällt er in de Sumpf
Macht der Reiter plumps!

נהגת להביא הביתה חברים מעיר מולדתך שהיו בארץ חסרי בית, מקצוע, פרנסה וחום. את מנות האוכל הדלות הייתם מחלקים תמיד עם האורחים על מנת שיספיקו לכולם.

זכרונות ילדותי קשורים לתמונות בהם ישנים בבית חבריך הנכים ואתה ואמא מטפלים בהם – עד העלמותם המוחלטת.

גידלתם שני ילדים. חיית ארבעים שנה עם אותה אישה.

ונעלמת.

השירים ששרת לנו בילדותנו, שירי הילדים, שירי המשחק – עדיין מהדהדים בראשי כשאני מחפשת אותך מאחורי גבי,

חולמת שתופיע באחד הימים ותנגן לי, בערב, לפני השינה, שירים של שוברט או של ברהמס, כפי שנהגת.

אולם, אולי אתה עדיין כאן, איתי......ועלי רק להפנות ראשי לכוון הנכון....

ביום שהורדת אלי קבר עמדו סביב אנשים תוהים.

השקט ששרר סביב הבור לא התאים. לא היו שם קולות שירתך ולא היו הבדיחות שנהגת לספר , אפילו על עצמך.

(כשלמדת עברית, נהגת לספר שמזג האויר מעוניין חלקית.)

חברים שספדו לך ידעו לספר על הנאמנות שלך לדברים אליהם גוייסת.

טובה פירון, זמרת שנות הארבעים, אותה ליוית כששרה את

"תכול המטפחת", אמרה ש"היית אחרון הבוהמיינים".

השארת אחריך חלל שלא יתמלא לעולם. 

הנכדים שהתרבו במשך השנים שומעים עליך סיפורים שאתה כלל לא

ידעת שאנחנו יודעים אותם.

כאשר מתאפשר לנו אנחנו נפגשים ליד קברך ושוב שואלים את המון השאלות שאיש לעולם לא יגלה  לנו.

תמיד נספר עליך שהיית איש מופלא. גבוה, שחום עור, בעל עינים כחולות, שיער שחור  שהלבין, טוב לב, פסנתרן נפלא, בשלן מצויין, ואדם אוהב.

אוהבת אותך מאוד מאוד ומחפשת את המילים לומר לך כמה אתה חסר לי,

א

ב

א.