צורף טיפש ישב בשוק.

מחפש קונים, מחכה לאורחים,

אבל סוף היום לא הבין,

מדוע יש לו כה קצת.

הוא הראה את תכשיטיו הנפלאים,

האבנים הצרופות והפנינים המשובצים.

וכאשר קנו ממנו, הסתכל על כף ידו,

וראה סכום זעום, וחש שזה מגיע לו.

יום אחד, עבר אספן מדוקדק,

ועצר ליופי התכשיטים אשר היו על השולחן.

כאשר שאל את מחיר, המוכר הטיפש מלמל,

ואז האספן צחק בקול קם.

"עדי העולה גרושים? אתה צוחק?

את נוכל ולא יותר, כנראה.

כי עדי כה משובח לא אמצע לעולם

במחיר פרוטות כמו שאתה דורש"

אבל הצורף הטיפש הביט בעצב,

ואמר בשקט "אני מתנצל"

ואז הוסיף ואמר בכאב

"אם תרצה תוכל לקבל בחינם".

האספן מלא הגאווה הביט בצורף הטיפש,

וזלזול ניגר משפתיו באומרו "אין צורך.

אם כך הינך מתייחס ליצירותיך,

כך אני אתייחס גם כן".

ימים קשים עברו על הצורף הטיפש,

ולילות רעבים כיסו אותו בשינה.

אך עמל עבודתו הקשה לא הפסיק,

וקיווה שיום אחד יקבל את תמורתו.

ואז, ביום אביב חמים אחד,

בשעות הצהריים המאוחרות,

עבר אדם וביקש צמיד מעוטר.

ומששמע את המכיר עיקם פרצופו.

האדם ראה את הערך,

אך הדבר לא תאם את המכיר.

ומשהבין עם מי יש לו עסק,

התנוסס על פניו חיוך מהיר.

הוא שלף שק מטבעות, וספר אחת אחת.

ושסיים ספירה של 100 קשר ונתן.

המוכר ההמום לא הבין, הכיצד? הכיצד?

והאדם רק אמר "כי גם אני החכמתי מטיפשותי".

שיר על חבר קרוב.