מגיל מאוד צעיר אני זוכרת את התחושה המעיקה של מוצאי שבת.   

  בצבא זה נקרא שביזות יום א', אבל זה מתחיל הרבה לפני, ואולי לא נגמר אף-פעם.  

  זו לא רק החזרה לשיגרה, אחרי יומיים מדומים של חופשה.   

  התחלה חדשה. מיני-הבטחות לשבוע החדש. כאלה ששוכחים כבר ביום ראשון בערב.   

  כל שבת בערב, אני מבטיחה לעצמי שמחר אני אפסיק לעשן, אבל כבר בבוקר אני שוכחת.   

  שוכחת למה לי בעצם.  

  או השבוע אני אעשה 5 פעמים פילאטיס, ובמשך השבוע אני נזכרת למה זה לא קורה.   

  ההחלטה החדשה שלי לשבוע, היא לא להציב מטרות שלא ניתן לעמוד בהן :  

  אהבו, צחקו, עשו טוב לאחרים. שתו דיאט קולה כאילו אין מחר, פתחו הפרעות.   

  אכלו מילקי וטילון עוגיות. התנסו בסמים. התמכרו.עצרו ליד קבצן, רק כדי לשאול אם הכל בסדר.   

  מלאו את הצרכים הפיזיים והנפשיים שלכם. דאגו לעצמכם. שימו כומתה הפוך במסדר -   

  מה לא עושים כדי לשעשע את הדגל.   

  הגדילו את הארוחה במקדונלדס - ובקשו את הקולה בלי קרח.  

   עצרו באיילון דרום ונופפו להוא עם הדגל והנמר המפוחלץ.  

   נוסו על נפשכם כשאתם רואים מ.צ, אסור להם לרדוף אחריכם.  

  קראו יונה וולך - אפחד לא מת מזה. קללו בכביש.   

   הייו בן טיפוחכם - הלבישו עצמכם כשקר, הצחיקו אתכם כשעצוב.  

   תנו לכם כתף. דאגו שהכי טוב לכם.   

  הצדיעו לבעל דרגה נמוכה משלכם. פתחו את הדלת - בלי לשאול מי זה.   

  ענו לטלפון - בלי להגיד הלו. טפחו וחזקו את היצירתיות שלכם.   

  עשו אהבה, לא מלחמה - גם אם זה נשמע טוב רק באנגלית.  

   עם הפנים אל האחר - גלו את עצמכם. לכדו אוסף של קיטש - והפיצו אותו.  

  והכי חשוב, אבל הכי הכי חשוב :  

  אפעם,  

  אבל ממש אפעם -  

  ממש ממש אפעם,  

  לגמרי אפעם,  

  אל תפסיקו לעשן.