לבקשת הקוראים, שביקשו לשמור, כל החלקים ביחד:

פרק 30

התבוננות

מתי באמת התבוננתם בסביבתכם הקרובה וחיפשתם סימנים?

מקרה שקרה לי: בחצר האחורית של ביתי הבחנתי השבוע במרבד של פרחי תורמוס כחולים. לשמאלם היה מרבד של פרחי חמציץ צהובים ומשמאלם של החמציצים צמחו מאות פרחים של פרג אדום. סוגי הפרחים השונים לא התערבבו אחד עם השני.

למי מכם שאינו איש אדמה, אני רוצה להזכיר ששלושת הפרחים הללו הם פרחי בר מוגנים, האסורים לקטיפה ולמסחר. הרוח היא האחראית הבלעדית להפיץ את זרעיהם באוויר. מתוך סקרנות ביקרתי בחצרות השכנים בכדי לראות אם גם להם מרבדי פרחים כנ"ל. באף חצר ברדיוס של מאה מטרים מחצרי, לא היו תורמוסים ופרגים, היו רק קצת מרבדי חמציצים.

אם נתייחס למפענח הצבעים מהספר "הפרפר תיאמה", אזי הצבעים כחול, צהוב ואדום על פי סדר הופעתם בחצרי. 'אומרים' לנו שמומלץ להיות בריאים בגוף, צעירים ברוח ומאושרים בנפש.

מתוך סקרנות המשכתי לעקוב אחר הפריחה בחצרי. שמתי לב שהתורמוסים הכחולים והפרגים האדומים, פותחים את עלי הכותרת שלהם 'על הבוקר'. מאידך לחמציץ, המייצג במקרה הפרטי שלנו את רוח האדם, לוקח זמן להתעורר ורק כשהשמש מאירה עליו הוא מועיל בטובו ופותח את עלי הכותרת שלו לכבוד הפרפרים. כחודש לאחר מכן נעלמה הפריחה הכחולה, הבחנתי ששטח גידול החמציצים גדל והם החלו לחדור לשטח הפרג, שגם שטח הגידול שלו כמעט והוכפל.

המסקנה שלי מהמעקב: הגוף מגביל את נפח הרוח והנשמה. כשהגוף מת, הרוח והנשמה משתחררות ומתערבבות אחת עם השניה.

לגוף יש נפש ולנפש יש נשמה ולנשמה יש רוח ולכולם יש אותך ולך יש גוף וחוזר חלילה!

עכשיו סוף חודש אפריל, בחצרי פורחים עצי הרימון בצבעם האדום. ישנה סברה האומרת שכול רימון בודד מכיל תרי"ג גלעינים, כמספר המצוות שיהודי חייב לקיים. מפענח הצבעים שלנו אומר לנו שעשיית מצוות והרגשת האושר הנובעת מכך, כרוכות זו בזו.

הארה: אולי 'עובדי הקוסמוס' הם 'חולי סדר'?

הם הרי מצרפים אדום לאדום, כחול לכחול, עוני לעוני, עושר לעושר וכדומה. אם 'אספר להם' שאני עשיר וחכם, הם יצרפו אלי עושר וחוכמה וההפך גם, אם אומר שאני טפש ועני... הם ידאגו שלא יחסר לי מזה... 

זה מזכיר לי מקרה שקרה לי מספר חודשים מועטים לאחר יציאת הספר, עוד לפני אסון בניני התאומים בניו יורק. התלוויתי למשה חברי היהלומן, לביקור אצל עורך דינו/ידידו אילן. אילן שבנוסף להיותו עורך דין הוא גם מיסטיקן ואסטרולוג מאוד מוכר, בעל פינות קבועות בתחנות הרדיו השונות. משרדיו שכנו בקומה השלושים ושתיים במגדל היהלום ברמת גן, הצמוד לבורסת היהלומים. השעה הייתה חמש אחר הצהרים. המתנתי למשה בלובי המשרד. לפתע דלת המשרד נפתחה ומשה הזמין אותי פנימה לחדרו של אילן.

משה ביקש ממני עותק מהספר על הפרפר תיאמה והגיש אותו לאילן:

"תראה ספר שכתב חבר שלי."

אילן לקח את הספר ועיין בו במהירות.

לנוכח מבטו השואל, סיפרתי לו בקצרה כיצד קיבלתי את הספר.

"מה תשתו? קפה יהיה טוב?"

אמר ודילג למטבח המשרד מבלי להמתין לתשובה.

דקה לאחר מכן, הונחו על השולחן שתי כוסות גבוהות של קפה 'בוץ' שחור.

אילן לקח את הספר, הפנה אלינו חצי גב והחל לקרוא במהירות את הספר. לאחר התעלמות של כארבעים דקות, הוא סיים לקרוא את הספר. כשהוא הסתובב אלינו, הופתעתי כשהבחנתי שדמעות זולגות מעיניו.

 "אשריך, זכית!" אמר ופנה אלי:

"התרגשתי מהספר, אהבתי גם את הרמזים והחוכמה הנסתרת שבו. הופתעתי ממפתח הצבעים המופיע בו, הוא ממש תואם למפתח צבעים אחר שמצאתי בכתבי יד עתיקים מנפאל!"

לפניכם ציטוט מתאים מהספר: "הפרפר תיאמה והתנגה סנגה".

"--לאי השדים הצליחו להגיע תשעים ושלושה פרפרים, לאחר ששמונה פרפרים קיפחו חייהם בדרך. תיאמה כינס את פרפריו ואמר להם: "אחיי הפרפרים! איבדנו בדרך שמונה מטובי חברינו. לזכרם נקים עוד הלילה מצבת זיכרון קבועה דמוית הספרה שמונה. נסמן בה את שמונה התכונות הנעלות. תוך כדי שאנו מעניקים לכול תכונה צבע תואם. נתחיל במעגל הראשון:

צעיר = בצהוב, יפה = בירוק, חכם = בכתום, מבורך = בלבן ובמרכז נצבע את תנגה = בזהב. נעבור עכשיו למעגל השני: בריא = בכחול, מאושר = באדום, עשיר = בשחור, נדיב = בסגול ובמרכז את סנגה = בכסף."

תיאמה הרגיש שהוא משמש כמוליך חסר התנגדות. השדר שהתקבל בתודעתו הגיע ישירות לקהל מאזיניו.

"בכול מקום שתתגוררו בו 'קבע', מוטלת עליכם החובה להקים מצבה דומה לזו. בה תילמדו ותלמדו את מחול מעיין הנעורים וההארות, התנגה סנגה. אל תשכחו להזמין אותי לטקסיי הפתיחה!" סיים תיאמה את דבריו בחיוך.--"

מקרה נוסף שהייתי עד לו, התרחש כחצי שנה לאחר שחתולי 'נמרי' נפטר.

החתולה של שכנתי המליטה שישה גורים חמודים. רובם בצבעים שונים על פי צבעו של האב החתול. שמתי לב לתופעה מוזרה. כשהגורים היו בני חודש, החתולה הפרידה גור אחד מגוריה ואיכסנה אותו במחסן של השכנה. שאר חמשת החתולים התגוררו במחילה מתחת למבנה המגורים של השכנה. כול פעם שהגור רצה לשחק עם אחיו בחצר, אמו החתולה הייתה תופסת אותו בצווארו ונושאת אותו בחזרה למחסן.

חודש לאחר מכן, נראה שמספר חתולים בוגרים רצח את כול חמשת הגורים החמודים. כנראה החתולים חשבו שבצורה זו הם יוכלו לגרום לחתולה להתייחם. הם לא ידעו על הגור במחסן...

כמובן שדאגתי לגשת למחסן ולהשאיר אוכל לגור...

כשהגור היה כבן שלושה חודשים אמו החתולה הביאה אותו אלי לחצר.

הגור, שצבע עורו היה זהה לצבעו של חתולי הקודם 'נמרי', לא היה גור, הוא היה גורה חמודה. כשניסתה הגורה ללכת אחר אמה החתולה, האמא התנהגה עמה בגסות ולא אפשרה לה לעזוב את חצרי...

יופי! קיבלתי חתולה במתנה.

מספר חודשים לאחר מכן אמא של בת זוגתי נפטרה.

חיבבתי את הזקנה, היא הייתה מיוחדת וחכמה מאוד.

בתה ששמעה שאמה נפטרה, נסעה כמובן עם אחיה על מנת להפרד ולסדר את סידורי הקבורה.

אני נשארתי בבית והלכתי להתקלח.

כשיצאתי מהמקלחת נעמדתי ליד החלון ויבשתי את שערי הרטוב במגבת.

הגורה החמודה שעדיין לא החלטתי כיצד לקרוא לה, שיחקה בחצר.

היה יום שקט. לפתע הגיעה מאי שם רוח טורנדו קטנה אבל חזקה. פעם ראשונה שאני רואה רוח כזו בחצרי.

בקיצור, רוח הטורנדו לכדה את גורת החתולים והרימה אותה וסובבה אותה בעוצמה, לגובה של כשני מטרים.

לא קישרתי בתחילה בין שני המקרים.

כשבועיים לאחר מכן סיפרתי כבדרך אגב את הסיפור על הטורנדו לבני ביתי.

לאחר המקרה הנ"ל הבחנתי שהגורה מסרבת לאכול מאכלי דגים. חרף העובדה שלפני כן הייתה מחסלת בשקיקה, את שאריות הטונה והדגים שהייתי מגיש לה. לא סיפרתי את זה לאף אחד, לא חשבתי שזה אמור לעניין מישהו. יום אחד תוך כדי שיחה עם בנותיי סיפרתי להן שהחתולה מסרבת משום מה לאכול דגים, גם כשהיא רעבה מאוד.

בתי הגדולה הביטה עלי ואמרה:

"אבא, גם סבתא לא אהבה דגים..."

שאלתי אותה: "מה סבתא אהבה?"

"קוואקר ובטטה מאודה"

הכנתי מנה כזו לחתולה והיא טרפה אותה בהנאה מרובה...

מעניין, לא כן?

הערה: כשנה לאחר המקרה הנ"ל וכחודש לאחר שכתבתי זאת כאן, שבה החתולה והחלה לאהוב דגים...

להערכתי קרה כאן אחת משלוש האפשרויות הבאות:

א. הסבתא, שהייתה צדיקה, נולדה מחדש בגוף של תינוק ולכן כול חלקי נשמתה הקודמת נתלכדו מחדש.

ב. יתכן שמישהו 'שם' עשה טעות וכתיבתי הזכירה לו אותה... (גם הם כנראה טועים...)

ג. יתכן שנותנים לנשמה אפשרות לשהות בחברת בני משפחתה הקודמים תקופה מסויימת, אפילו בהתגלגלות בתוך חית בית...

תבחרו את התשובה הנכונה כהבנתכם.

הערה נוספת: שנתיים לאחר מכן חל חג פסח, לחתולים אצלי בחצר אני נוהג להכין ארוחת בוקר מלחם וחלב. הגורה הפכה כבר לאמא ובהמלטה השניה שלה המליטה ארבעה גורים. הבחנתי שכול החתולים אוכלים את הלחם, לבד מהגורה שלי שפתאום סירבה לנגוע בלחם החמץ...

רעיון קפץ לו לראשי, אולי בכול אופן... הכנתי לה מצות רטובות והיא מיד אכלה אותן... אל תרימו גבה, אני רק המתבונן...

אפרופו רוח, יש לי סיפור נוסף עבורכם:

יום חורף אחד ביקרתי בדרום תל אביב. נייר שהיה בתוך בוץ על הכביש משך את עיני/חושי. התבוננתי מקרוב ולהפתעתי זה היה שטר מקומט של מאה דולר. הוא היה כול כך מלוכלך שלקחתי קיסם מכיסי ונעצתי בו. כך כשהוא תלוי על הקיסם חיפשתי ברז מים בחצר על מנת לשטוף אותו...

איך שאני יוצא מהחצר כשהשטר הרטוב בידי, ממולי הייתה חנות סטונאית לממכר מוצרי סידקית מסין.

לא יודע למה, אבל נכנסתי ושאלתי את המוכר אם יש לו שבשבות רוח קטנות וכמה זה עולה?

המוכר, שראה את השטר של מאה הדולר בידי, אמר שמחיר שבשבת כדולר וחצי ליחידה והן ארוזות בקופסאות של מאתיים שבשבות. השבשבות שקוטרן היה כארבעים ס"מ היו צבעוניות עם שש כנפיים לאחת. במבט הראשון הן נראו כפרחים צבעונים והזכירו לי את סיכת הראש המגולפת שמצאתי שנים קודם על שפת הים. היססתי ורציתי לשאול אותו אם אני יכול לקנות ממנו גם שבשבות בודדות...

כשהוא לפתע אמר:

"תראה, קיבלתי הבוקר בחזרה מלקוח קופסה עם שבשבות שהצבע נפגם בהן קצת, אם אתה מעוניין אני אתן לך אותן בתמורה לשטר שבידך."

הסכמתי והעיסקה בוצעה.

הגעתי לביתי עם החבילה הכבדה בשעות אחר הצהרים...

למחרת סימנתי בחצרי, קווים אלכסונים וקווים ישרים וקווים עגולים.

בכול מפגש של שני קווים, תקעתי שבשבת צבעונית. השבשבות המסתובבות עמדו על יתדות באורכים שונים, חלקן קצרות וחלקן ארוכות. בשעות הצהרים, החצר שאורכה כשלושים מטרים ורוחבה גם כשלושים מטרים, הייתה מלאה בכול השבשבות שבקופסה.

לקחתי סולם גבוה עם מושב בקצהו, התישבתי עליו, מזגתי לעצמי משקה חריף, שמתי ברקע מוזיקה קלאסית וחיכתי למופע הנפלא של הרוח...

כול משב רוח בחצר הפעיל שבשבות אחרות. חלקן הסתבבו עם כיוון השעון וחלקן כנגד כיוון השעון. גילתי שאין הגיון בסיבובים. היו שבשבות שהסתובבו בעוצמה רבה, כששבשבות הצמודות להן כמעט ולא זזו... תחושה של מוזריות הרוח... אבל זו הייתה האפשרות היחידה שלי לזהות את הרוח ואת כיוונה. המראה היה קסום. לקחתי יומן והענקתי לכול שבשבת מספר. ימים ישבתי בחצר ורשמתי את השבשבות המסתובבות. המסקנה המצטברת, שישנם אזורים בחצר שבהן הרוח אוהבת יותר לנוע מאשר באזורים אחרים... רשמתי בעזרת מצפן את הכיוונים המועדפים של זרימת הרוח. התחושה שקיבלתי, שיש לי בחצר מספר רוחות, הנושבות בשעות מסוימות בכיוונים מסוימים ובגבהים שונים מהקרקע. לאחר שבוע לקחתי את כול השבשבות והלכתי לשדה פתוח במרחק כקילומטר מחצרי. גם שם, בשדה המרוחק הרוח התנהגה בדיוק כשם שהתנהגה בחצרי וזרמה בכיוונים שונים ובעוצמות סיבוב שבשבת שונות.

בוקר אחד הגעתי לשדה המרוחק ואת רוב השבשבות נשאה הרוח, או בני אדם שעברו בסביבה... חלקכם יאמר שחבל על שטר הכסף... אבל הזיכרון שנשמר בזיכרוני שווה את השטר, שכידוע לא היה שייך לי באותו הבוקר.  

מקרה נוסף של התבוננות קרה לי עם אמי היקרה זצ"ל.

כשהייתה בת 52 היא לקתה באירוע מוחי שמחק לה מהזיכרון את שלושים השנים האחרונות בחייה...

אמי שכבה כחודש ימים בבית החולים וחשבה שהיא בשנות העשרים המוקדמות שלה...

היא הייתה צלולה מחשבתית ולדבריה בבית מחכים לה שני תינוקות... (כוונתה הייתה לי ולאחותי הגדולה) את שאר ארבעת ילדיה שנולדו לה מאוחר יותר, היא לא זכרה כמובן.

הרופאים אסרו עלינו לספר לה מי אנחנו עבורה... בחודש שהיא שכבה, הבחנתי כיצד נעלמו מפניה קמטי הגיל ופניה הפכו צעירות... גם שורשי שערותיה הלבנות החלו להשחיר!

שאיפותיה וחלומותיה היו שילדיה הקטנים ילמדו ויצליחו...

אחיותיי כשדמעות בעיניהן לא יכלו לומר לה:

"אמא! הצלחת להגשים את חלומותיך!"

חודש לאחר מכן 'הצליחו' הרופאים להחזירה לזמנה הכרינולוגי האמיתי...

ותהליך ההזדקנות חזר לקדמותו.

לסיום קטע ההתבוננות, אספר לכם על מה שאירע לי אתמול, 7 לאפריל 2010. הגעתי לתל אביב תחנת מגדלי עזריאלי בשעה 8:30 בבוקר. המון בני אדם מיהרו מערבה לכיון העיר והבסיס הצבאי הסמוך, הקריה.

מיהרתי לפגישה. תוך כדי ההליכה המהירה אני קולט דיסקית זהב זעירה, בגודל של עשירית מאישון העין, נעה לפני במרחק של עשרים סנטימטר ממני ובגובה של כחמישה סנטימטר מהקרקע...

כמובן שמיד חשבתי שזה פירור שיש לי בעין, הרמתי את העיניים למעלה ומיצמצתי בהן בחוזקה. הורדתי את מבטי למטה והדיסקית עדיין המתינה למטה... חשבתי שאולי זו סוג של השתקפות. הסתובבתי לצד השני, הדיסקית הסתובבה עמי. רצתי קדימה מספר מטרים וניסיתי להבחין בה. היא עדיין הייתה שם... בפתאומיות הכנסתי בה בעיטה חזקה ברגל שמאל... היא עפה קדימה ונעלמה. כמובן שמיד הצטערתי וניסיתי למצוא אותה שנית... אבל היא נעלמה לי.

"זערורים חמודים, מקווה שלא פגעתי בכם... זה היה לא בכוונה."

אלו חלק מהמקרים שקרו לי. אני בטוח שגם לכם יש סיפורים דומים, אז למה שלא תספרו לי/לנו עליהם?

אסיים פרק זה בבדיחה של התבוננות ומוסר השכל:

בחוה גרו ביחד גור זאבים וגור כלבים. את רוב זמנם הם בילו במשחקים משותפים. לכשגדלו ניגש הכלב הצעיר אל חברו הזאב הצעיר ושאל:

"חברי היקר! מדוע זה החיות בחוה מעניקות לך כבוד, יותר ממה שהן מעניקות לי, למרות שאנו כה דומים חיצונית?"

חייך הזאב הצעיר:

"רק בגלל שאתה חברי, אומר לך את הסיבה. אתם הכלבים כשאתם פוגשים מישהו, אתם מריחים את ישבנו בכדי לזהותו. אנו הזאבים כשאנו פוגשים מישהו אנו מריחים אחד לשני את האף. אם תתחיל להריח באף במקום בישבן, הכול יחשבו שאתה זאב ויעניקו לך את הכבוד הראוי לזאבים! אל תשכח שסיפורנו מופיע עכשיו בספר הרוחני של רוני, הרי נאמר בו כבר שהאנשים רואים אותנו כשם שאנו רואים את עצמנו..."

שמע הכלב לעצתו של חברו ומאז השתנו חייו כרצונו...

שנים לאחר המקרה פגש באקראי הכלב את חברו הזאב.

הכלב רץ שמח אל חברו והחל לרחרח אותו באפו, תוך שהוא ממלמל מילות של הוקרת תודה לחבר הוותיק.

הביט בו הזאב בעיני זאב ואמר:

"אל תתבלבל, אני הרי יודע מי אתה, לי אתה יכול להמשיך ולהריח כמנהג הכלבים..."