מזה שש שנים הולכות ופוחתות ההתרחשויות המרמזות על כך שהוא בלתי מובן.

הילד המדהים הזה בן השתיים עשרה.

ביריון מטעה עם נשמה של אומן.

אך זה תופח לפעמים במקומות בהם הוא פוגש לראשונה ילדים שטרם מכירים אותו.

אתמול זה קרה.

לא הייתי צריכה לקחת ילד בן 12 למשחקיה שמרבית ילדיה בני שמונה ומעטה, אך באנו כולנו.

ארבע בנות צעירות בנות שש החלו להתסיס אותו.

בתחילה התלחשו ולא ידעו שאני אמו.

לאחר מכן החלו להתגרות ממש והוא ביקש שיניחו לו.

שם התגלו הבקיעים.

הוא לא יכול היה לסנן, הוא היה רווי וקולו החל לעלות: "עיזבו אותי, אתן לא מעניינות אותי בכלל".

אך זה רק הגביר את ההתגוששות שבוצעה כנגדו.

הוא בגופו המעט מסורבל אך בחוסר האונים שבו וחוסר יכולתו שלא להתייחס גרם להן לפרץ אימפולסיבי של רוע.

לא היו לו את הכלים הפיזיים להראות חף מפשע לכשתגענה הבנות לאמן בעיני עגל לומר כמה שהבריון השונה בנוף הקטקטים, מטריד אותן.

הן דווקא התחברו לאמצעית שלי.

ואז כשהלך לקפוץ במתנפחים שמעתי אותן צורחות ורצות אלינו...יותר נכון אל בתי שאותה מסתבר הכירו:

"הוא מנסה להפחיד אותנו כל הזמן" אמרו עם המבט המצטדק המוכר לי היטב מבני שש הללו הצוברים כוחם מאיחוד לבבות של כנגד.

זו היתה ההזדמנות שלי להעמיד אותן על מקומן:

"זו פעם אחרונה שאתן מציקות לו, אתן כלל לא מעניינות אותו הוא הרבה יותר גדול מכן, אני מבקשת מכן לעזוב אותו במנוחה".

כשיש לך ילד שהקודים החברתיים שלו לא מלוטשים דיים, אינך יכול להסתפק בפרבילגיה של מרבית ההורים, שהוא ילמד לשחות בכוחות עצמו, הוא חסר זאת ולא יכול עדיין.

ומי יתן שיום אחד ילך ויתחסן כנגד המוצר הכל כך שכיח הזה: הרוע האנושי שלא פעם כמבוגרים לומדים להסתירו במסווה של התעלמות עד שקיפות מאלו המשוועים למעט אמפטיה.

קר שם בחוץ, מקפיא לחוות זאת כהורה.