סוזי נולדה בהודו לצפיפות אפורה, עוני של 9 אחים ואחיות וחלומות בלי מוצא. אברם נולד בתלולית חול ליד מרקש והאות הלפני אחרונה נמחקה לו במחנה עולים כשלאף אחד לא היה זמן לשם שלו או אליו.

סוזי התחתנה עם איש נחמד שהעיר בה 2 בנים, אחד מתוק והשני קצת לא בסדר בראש. לא הייתה שם הרבה נחת, אהבה, צבעים בהירים או התרגשות. היו שם חיים אפורים עם קצת יותר מקום למרפקים ממה שהיה בהודו אבל היה לה צפוף בנשמה שלה שגם היא, הייתה אפורה.

אברם עלה, נלחם, ניסה, פגש אישה שקראו לה הדסה. היו לשם שלה מספיק אותיות להחזיר את השם שלו למקום אז הם התחתנו. ארבעת הילדים הגיעו כמו משלוח מרושל. הוא לא הבין אותם, לא נקשר ולא טיפל. האות החסרה לא מילאה לו את החור בלב שלו, שגם הוא היה אפור.

יום אפור אחד סוזי ואברהם נתקלו, הצטלבו וליבם האפור נחבל. הם דיברו וסוזי קצת התרגשה. בכל זאת, היא עכשיו אישה. אברהם גם כבר גבר והאות הנוספת לא עשתה אותו מי יודע מה מאושר. היה לו נחמד לגלגל את השם שלה בפה כי לא היו לה, לו ולהדסה שום אותיות משותפות וחוץ מזה, סוזי נשמע לו צועני ומעניין. אלוהים יודע למה. סך הכל, גם ביניהם היה אפור.

הם החליטו להתחיל מחדש. לנסות צבע אחר. הם החליטו להתחיל מאפס. בלי ילדים. היא עזבה את שלה עם הבעל , הוא עזב את שלו עם הדסה. ההחלטה נפלה כמו קרדום - אפס קשר. אין יותר ילדים. ככה. הם התחתנו וקנו בית ועל הלב שלהם התחילו לגדול נקודות כהות.

לאברם וסוזי נולדו תאומות, מתחת לגג רעפים בעיר קטנה ומבוישת. הדסה נפטרה בינתיים ואברם עדיין לא רצה לראות את הילדים או לגדל אותם או לתת להם כסף. כלום. נאדה. הילדים של סוזי כבר מזמן במוסד. אחד מהם כבר לא ייצא משם, אבל לסוזי לא אכפת. סוזי ואברם מנסים צבע חדש.

התאומות גדלות, הבית מתרחב ועל הכל יש כתמים ולא לסוזי ולא לאברם יש שקט בלב. מסביב יש רעש לבן. יש מין בהלה. משהו חמקמק שאף אחד מהם לא מצליח לתפוס. כמו מקק שרץ להם בבית. הם חשבו שאחרי הריסוס הוא מת אבל רגע לפני הנפת הרגליים באוויר הוא חמק מאחורי ארון כבד. אולי זה חי. אולי זה מת. זה מטריד וסוזי יוצאת מדעתה.

התאומות שואלות שאלות ומגלות שהחיים לא התחילו איתן. הן לא מבינות את מה שהן שומעות. הן מתפצלות. אחת אוהבת ואחת שונאת. הן צועקות, מקללות, בוכות וסוזי יוצאת עוד קצת מדעתה. אברם עכשיו הוא רק אבי. הוא מתקצר וככה גם החיים שלו. והצבע? הוא עוצם עיניים חזק.

התאומות מתאחדות ושונאות חזק ביחד. השנאה שלהן שחורה. אפס נקודות אור. השחור שיוצא מהן דוחף את אבי לתוך עצמו והוא מצטמק וכמעט נעלם. אין לו צבע עכשיו בכלל. הוא שקוף וחלול ואין בו שום צורך. השחור של התאומות דוחף את סוזי לכביש. שבע בערב ומתחיל להחשיך. סוזי עומדת על הכביש השחור, עם הלב השחור שלה ומחכה לשחור הגדול שייקח אותה, והוא לקח. בחריקת בלמים. בלי רחמים.

אברהם מת לא הרבה אחר כך ונקבר ליד סוזי. כל האותיות שלו נחצבו על המצבה השחורה שהתאומות ביקשו עבורם. לא היה מניין. לא היה קדיש. רק בוקר אפור שכיסה את שניהם בשמיכה מהודקת.