ויהי בחורף קסום אחד... ~ * ~ ♥ ~ * ~ בבדיקת ראייה בבית הספר, נמצאה הסיבה לצורך שלי לצמצם את עיניי כדי להבחין מה כתוב על הלוח. בתוך ימים אחדים הרכבתי על אפי משקפיים עם מסגרת שבחרתי מן ההיצע, בגוון חום-ורדרד. לא רק שלא חששתי שיקראו בפניי, או מאחורי גבי, "קוֹסוֹקֶרִית", התהלכתי בין הילדים כמורמת מעם. שנים רבות-רבות אחרי זה תבוא התובנה: מה שקובע זה לא מה שקורה, אלא איך מתייחסים למה שקורה. המשקפיים מיקדו אותי להבחין מי עוד מרכיב משקפיים ומצאתי שאני משתייכת כעת לחבורה נכבדה ביותר: דן, התלמיד החרוץ ביותר בכיתה, הרכיב משקפיים. גם מרים, אחות בית הספר, והמנהל בכבודו ובעצמו! בספר שבעזרתו אימא הורתה אנגלית בזמנו, מצאתי שבכל האיורים, המורֶה והמורָה ליד הלוח מרכיבים משקפיים. החשוב והנכבד מכולם, ד"ר פּוֹדְשׁוְּבְסְקי, חבר-עמית של אימא, זה שבביתו הורשיתי לקשקש על פסנתר הכנף הגדול, הנה גם לו משקפיים ואפילו עם מסגרת דקה מזהב! חשבתי כי מן הראוי שגם אימא תרכיב משקפיים, אבל זה קרה רק לאחר שנים רבות.
קר מאוד היה החורף ההוא ולא נמצא בית בו לא נפל מישהו למשכב. אחרי שבגיל ארבע הוציאו לי את השקדים, שוב לא חליתי באנגינה. אבל באותו חורף חליתי ב"מחלה עמוקה יותר", לדברי אימא - ככל הנראה ברונכיטיס או דלקת ריאות. כשבועיים נשארתי בבית ואבא, שהיה אז בין עבודות, נשאר איתי. להיות איתו לבד, יום אחר יום, זו חגיגה אמיתית. מספר היה לי על טָנְטֶה מָלְוִוינֶה הטרוריסטית ועל אוֹנְקְל בֶּלָה המתון והמפייס, על חברים מקבוצת הכדורגל "הכוח וינה" ואיך מכר נרות שהכין משיירים, כדי שיהיו כמה מעות בכיסו לבילוי, אלא שאחיותיו הבוגרות - הוסיף בחיוך סלחני - רוקנו את כיסו עוד בטרם הספיק לתפוח...את סיפוריו ליווה בחיקויים שעוררו, את צחוקי, שעד מהרה התחלף בשיעול מכאיב "במקום העמוק של המחלה".
באחד הימים באה מרי, החברה הכי טובה שלי ושאלה את אבא בחרדה ובלחש אם מותר לבקר. אבא אמר שכן ושמחתי מאוד אך לא בגלל שהביאה לי את כל שיעורי הבית שהחמצתי. התיישבה מרי על קצה מיטתי ועשתה כמיטבה לשעשע אותי, אלא שכאב לי לצחוק והתחננתי לפניה שתחדל ופניה קדרו מאוד... התברר כי נפוצה שמועה בדבר מותי הקרוב והשתדלותה הרבה להצחיק, הייתה דרכה לעשות למעני משהו בטרם אמות. כשהבטחתי לה שאימא אמרה כי בעוד ימים אחדים אוכל לשוב לכיתה, דמעות של רווחה החלו לטפטף מבין ריסיה הארוכים.
כשיצא לקניות ול"סידורים" המשכתי לקרוא בספרי האהוב "פָדֶטָה הקטנה". בדף ההוא, ככל הנראה, הייתה עדיין מלקטת עם סבתהּ עשבי מרפא ביער. כבכל פעם שקראתי את ספרהּ הנהדר של ז'ורז' סאנד, שבתי להתרגש עד דמע כשלבסוף זכתה פדיטה בהכרה מלאה על כישוריה כמרפאה. בין כה וכה קלטו אוזניי את צעדיו המיוחדים של אבא עולה במדרגות.
מילדות מוקדמת למדתי לזהות כי יש קשר בין רטט מסוים באפו, לעובדה שהוא מסתיר משהו מלבב. כך קרה גם הפעם וסקרנותי לא ידעה גבול! הזדקפתי במיטה מוכנה לשמוע, לראות, מה הדבר הפעם, אבל הוא התמהמה יתר על המידה... - נו, אבא, תגיד כבר! - מה להגיד? - אתה יודע, אתה יודע, אתה סתם עושה את עצמך! ככל שביקש למתוח ולמשוך את הציפייה, בסופו של דבר ביקש גם הוא את סיפוקו - לראות את השמחה על פניי. יצא מהמטבח כשידיו חבויות לו מאחורי גבו ואל הרטט האפי התווסף עתה גם חיוך. - מה יש לי ביד? שאל בקול מתנגן ומתגרה. מאומנת מזה שנים, ידעתי שתורי לנחש. הכלל היה שאם עד שבעה ניחושים אני לא מצליחה לגלות - תמורת נשיקה על כל לחי הוא חושף את ההפתעה. כך ארע גם בפעם ההיא... כשהעביר את ידיו לפנים, נגלתה לעיניי תיבת עץ קטנה עטופה בשתי וערב של חוטי רפיה סגולים וירוקים, חרוז ירוק היה קבוע במכסה. כשהרמתי אותו, נגלו לעיניי שנים-עשר סלילים גדולים של חוטי רקמה, מסודרים זה ליד זה בהתאמת צבעים נפלאה!
אין לי מושג מה אמרתי, מה עשיתי, אבל הרגע ההוא חרוט בי במלוא מוחשיותו, לרבות ריח העץ הטבעי והתחושה בקצות אצבעותיי, כשהחלקתי בהן על חלום חיי. מי שלא ראה אותי רוקמת על פיסות בד מסדין חלק שנקרע, ומי שלא שמע נקישתן של פרוטות בקופסת הסיגריות הכתומה עם האות A - חלק מהעודף שהבאתי מהמכולת, ומי שלא צפה בי מונה מידי יומיים כמה עוד חסר עד שיצטבר סכום שאפשר לקנות בו כמה חוטי רקמה צרורים בתווית, עליה מצוין 5 מטר, לא יבין מה הייתה עבורי התיבה ההיא עם "שניים עשר המופלאים" בקרבה.
והקור גבר מיום ליום... למחרת, כששב מן החוץ כולו מצומרר אמר אבא שהקור היבש הזה מזכיר לו את השלג באירופה. שאלתי אותו איך נראה שלג והוא התיישב ותאר לי תמונה מרהיבה בעברית ובגרמנית: פתותים קלים כנוצה נושרים מן השמיים וצורת כוכבים להם. כשהם מגיעים לגובה, אפשר לגלוש על השלג וילדים מעצבים ממנו איש גדול. כל אחד מביא מהבית איזה בגד, צעיף או מגבעת ו... ו... בעודו מספר ומתאר, הבחנתי בחלון שמאחוריו בפתותים קלים כנוצה שנושרים מן השמיים וצורת כוכבים להם וקראתי בהשתאות: - אבא, אבא, תראה! יורד שלג!! - מה את מדברת, פה אף פעם לא יורד שלג. - תראה, תראה בעצמך! - ממה'לה, זה הדמיון שלך, בגלל שסיפרתי לך. - אבל אבא, תסובב את הראש! יורד שלג, בדיוק כמו שאמרת!! והוא סובב את הראש...
שלג אכן ירד וכיסה כמעט את הארץ כולה בחודש פברואר של שנת 1950. למרות מחלתי, הורשיתי להתעטף היטב ולחוות את התופעה הנדירה בכל חושיי. אבא חש לקרוא לסוניה מהצלמנייה וזו הנציחה עבורי את הרגע המופלא הזה. תמונה, שתיים ולמיטה.
בערב ההוא התאחרה אימא לשוב מהעבודה. [משנת 1949 שבה לעסוק במקצועהּ]. חלפו שעה שעתיים ואבא בהגיונו הניח כי בגלל השלג יש ודאי קשיים בתחבורה, וכי ייתכן שתישאר לישון שם, כמו בתורנויות שבת. כעבור ארבע שעות לערך חזרה אימא הביתה. הטנדר לא בא לאסוף אותה מן המרפאה, הלכה עד הכביש הראשי אבל אף אוטובוס לא עבר, אז החלה לצעוד ברגל הביתה מבית העולים בפרדס חנה. רק סמוך למבואות המושבה [חדרה, להזכירכם], עצר לה מישהו והסיעהּ הביתה.
בחורף ההוא התחלתי להרכיב משקפיים והדימוי העצמי שלי השתפר! הייתי לשיחת היום בכיתה, כי כל הילדים ואולי גם המורים, חשבו שאני הולכת למות. באותו חורף קיבלתי מאבא את המתנה היפה ביותר עד אז, ובחורף ההוא גיליתי שיש לי אימא גיבורה!
חורף קסום היה החורף של שנת 1950
|
