המכולת של יצחק הייתה המכולת הותיקה ביותר ברחוב המרכזי של הצפון השקט של תל אביב,

היא הייתה מכולת מסורתית שעוד אפשר לרשום בה, היא הייתה סגורה תמיד ביום שלישי אחרה"צ

וכל הלקוחות שלה היו השכנים מהאיזור, יצחק פתח את המכולת בשנות השישים המאוחרות בשתי ידיו

כאשר עלה לארץ והוציא את כל חסכונותיו בשביל לפרנס את אישתו ושני ילדיו.

בשנות ה 2000 כל מרכזי הקניות החדשים הקשו מאוד על הפרנסה , קובי בנו שהיה כבר בן 30  ניהל את המכולת לאחר שיצחק קיבל מספר שנים לפני  התקף לב והיה חייב להפסיק לעבוד,

זה עדיין לא מנע ממנו להגיע ביחד עם קובי בכל בוקר למכולת ,

קובי היה מוציא את כסא העץ הישן, מניח אותו ממול לחלון של המכולת ויצחק היה מתיישב ומברך את כל הלקוחות שהיו נכנסים.

"קובי, כמה ארגזי חלב הזמנת לבוקר? " שאל יצחק,

"אבא, כמה שנים אני צריך לנהל את המכולת בשביל שתסמוך עליי ולא תשאל אותי את אותה שאלה בכל פעם מחדש? "

"תפסיק עם השטויות שלך על הבוקר, ותענה לי" אמר האב

"חמישה אבא, חמישה ארגזים, כמו בכל יום חמישי ואתה יודע איך אני זוכר את זה? כי זה כמו השם של היום, חמישה,חמישי, בסדר? "

יצחק שמח מאוד לשמוע את המספר נכון , במשך שנים כשניהל את המכולת היה מזמין חמישה ארגזים בכל יום חמישי לקראת השבת ומאז שקובי היה קטן הוא לימד אותו את רזי המקצוע ותמיד אמר לו שיום יבוא והוא ינהל את המכולת במקומו, רק שהוא לא תיאר לעצמו שהיום הזה יבוא כל כך מהר.

"אתה בן טוב קובי" אמר יצחק " אתה תהיה מנהל טוב"

"אבא אני כבר מנהל טוב" כמו שלימדת אותי כל השנים, תשב על הכיסא ותנוח"

הפעמון של הדלת צלצל ודויד הזקן נכנס פנימה, הוא תמיד היה הלקוח הראשון, מאז שיצא לפנסיה היה מתעורר בכל בוקר הרבה לפני כולם , מתקלח, מתגלח, לובש את אותם בגדים הישנים שכל כך אפיינו אותו ויורד למכולת מתחת לבית שלו בשביל לקנות לחמניה טריה ולהאכיל את הציפורים בפארק.

"בוקר טוב דויד מה שלומך הבוקר, הרבה זמן לא התראינו" אמר קובי כאשר ראה את דויד נכנס.

"מצחיק מאוד" מלמל דויד וצעק ליצחק שישב בחוץ, "איזה חוש הומור יש לבן שלך אהה"

"תביא לי בבקשה לחמנייה טריה אחת ושוקו" כמה זה?

"זה אותו דבר כמו בכל יום דויד, 3 שקלים, כאילו שאתה לא יודע"אמר קובי וצחק

"הבן שלך אוהב להתחכם" מה יהיה הסוף איתו,

יצחק הנהן והמשיך להסתכל על העוברים ושבים, כאשר דויד יצא מהחנות הוא חייך ליצחק ועבר את הכביש לכיוון הפארק שממול.

באותו רגע נעצרה ואן צהובה מול המכולת וממנה יצא איש לבוש בבגדים כחולים ומשקפי שמש.

"בוקר טוב אדון יצחק" אמר האיש

"מי אתה?" שאל יצחק והסתכל על האיש התמהוני "מאיפה אתה מכיר אותי?" 

"בוא תחתום פה בבקשה"

"לחתום?" התפלא יצחק "אני לא חותם על שום דבר, מי אתה?"

קובי שראה את ההתרחשות דרך החלון יצא החוצה ואמר לבחור המסתורי,

"אני אחתום מה הבאת? "

"זה חבילה לאדון יצחק"

"חבילה? איזה חבילה? ממי?" שאל יצחק ולא הבין מי הביא לו חבילה באותו בוקר,

"זו חבילה ממיסטר נייס גאי" אמר השליח

"מיסטר נייס גאי, מי זה מיסטר נייס גאי?, קובי אל תחתום על שום דבר"

קובי שכבר הרבה זמן לא מקשיב לאביו חתם על המסמך, השליח ניגש אל הואן הוציא מתוכו ארגז גדול הניח אותו בכניסה של המכולת, חייך לעברם ונסע.

"מה זה קובי? אולי זה פצצה? "

"איזה פצצה אבא, מי ירצה לפוצץ אותך, אם ירצו ילכו למקום עם קצת יותר אנשים אתה לא חושב?

בוא נפתח את החבילה ונראה מה יש בפנים",

כאשר קובי פתח את הקרטון הוא לא האמין למראה עיניו, היה בתוכו כיסא מנהלים מעור שחור מהסוג שרואים רק בתוכניות טלויזיה במשרדים מפוארים, על הכיסא היה מונח מכתב קטן בצבע צהוב,

"בוקר טוב אדון יצחק, מי ייתן והכסא הזה יביא לך רק ימים טובים, הרבה בריאות ואושר,שלך מיסטר נייס גאי"

יצחק קם  מהכסא עץ הישן שלו והתיישב על הכסא החדש ואמר,

"אני לא מאמין, מי יכול לעשות דבר כזה, מה אני יעשה עם הכסא מעץ? "

קובי צחק ועדיין היה המום ממה שקרה באותו רגע, הוא הסתכל על אביו שבפעם הראשונה בחייו היה נראה שנוח לו ונכנס למכולת לפתוח את הקופה ולהתחיל את הבוקר.