הליקון - העמותה לקידום השירה בישראל, חוגגת 20 שנה להיווסדה והשיקה גיליון חדש בנושא פחד. הגיליון המקסים והערוך לתפארת על ידי אמיר אור הגיע אלי וכך נחשפתי למכלול אנתולוגי של שירה עכשווית ומאמרים מרתקים.

החלטתי לשתף אתכם בקטעים נבחרים מתוך מאמר מחכּים ושמו אפוקליפסה כבקשתך. מפאת אורכו של המאמר, נבצר ממני להביא את כולו ועל כן בחרתי מתוכו קטעים חשובים לשיקול דעתי. המאמר נכתב על ידי אמיר אור, סופר, משורר ומתרגם עטור פרסים.

אפוקליפסה כבקשתך

כתב אמיר אור

כשאומרים "אפוקליפסה" מתכוונים לנורא מכל – לשואה קוסמית, לחורבן האנושות או גם לסוף העולם. "אפוקליפסה" משמשת גם כמילה נרדפת למונח היותר מדויק "אסכטולוגיה", שפירושו "תורת הקץ", מונח שמתייחס לא רק לנצרות אלא לכל דת ושיטת מחשבה.

מן ההיסטוריה של הרעיונות ניתן ללמוד שלא פעם תמונת העתיד קשורה בהתפתחויות של ההווה. תפיסות סוף-עולמיות מודרניות ועתיקות ממשיכות להשפיע על החברה, על האקולוגיה ועל התרבות, בדרמה מתמשכת של הגשמת פחדים וציפיות.

ברור שלתורת הקץ הרווחת בחברה כלשהי יש השפעה פסיכולוגית ותרבותית עמוקה והרי דוגמה אחת שבה הקשר סיבתי בהחלט: את מאתיים השנים שלאחר מות ישו בילו הדורות הראשונים של הנוצרים בציפייה קדחתנית ל"פארוסייה" – לשיבת המשיח ולקץ ההיסטוריה במלכות שדי.  ברור שבציפייה כזו אין מקום לקונסטרוקטיביות חברתית. בין כה וכה הכל – כל הסדר החברתי והעולמי המוכר – עומד להשתנות מהיסוד, ובעצם להסתיים. נשאר רק לעמוד מן הצד ולחכות. רק לאחר שהנוצרים התייאשו מ"משיח עכשיו" התחילה הנצרות להתמסד, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה חברתית ומוסדית. הפא רוסייה, דהיינו – "שיבת המשיח", נדחתה יחד עם תרחישי האימה של אחרית הימים למועד לא ידוע, והפכה כר פורה לשירים דתיים ולחישוביהם של מחשבי קיצין כנוסטרדמוס ואחרים.

דתות שבהן תורת הקץ היא מרכזית ומפותחת הן לרוב דתות נבואיות בהן האל פועל בתוך ההיסטוריה, ויש את הדתות המיסטיות בהן הדגש הוא על המימוש הדתי של הרגע ולכן נקודת-מבטן איננה היסטוריוסופית ואין חשיבות רבה לקץ ההיסטוריה.

בכלל האסכטולוגיות המגוונות שמציעה לנו התרבות האנושית לדורותיה אפשר להבחין בשני סיומים אפשריים:

0. 1. קטאקְליסְמה – שואה קוסמית.
0. 2. טרנספורמציה – שינוי למצב-קיום אחֵר.

לסוג הראשון, לקטאקליסמה, שייכים גם תרחישים מודרניים כמו חזות השואה האטומית או נבואות הזעם האקולוגיות.

לכאורה נראה שעדיף להחזיק בתפיסות מן הסוג השני, החוזות טרנספורמציה של הקיום, אך בפועל גם אלה אינן חוסכות מאיתנו אפוקליפסה טראומטית שרק אחריה יתחדש העולם.

דגם ביולוגי לגאולתה של אנושות מחוררת אוזון ומוכת פצצות אטום נחזָה לא פעם בספרות הבדיונית דרך טרנספורמציה גלובלית ומוטציות של האנושות, ולא תמיד זוהי טרנספורמציה אופטימית: מנקודת הראות האנושית, אפילוג היסטורי כמו זה של כוכב הקופים הקלאסי הוא כמובן אסון ולא עליית מדרגה.

החזות האפוקליפטית הקלאסית של משבר אסכטולוגי קוסמי, ושל גאולה לאחר מאבק וחורבן, מניחה מראש תפיסת עולם שיש בה כוחות של טוב ורע. ואמנם, ראשיתה ומקורה של החזות האפוקליפטית אינן בנצרות או ביהדות, אלא בדת נבואית אחרת, דואליסטית במובהק: דת זרתוסטרא. דת זרתוסטרא, הדת המונותיאיסטית הראשונה, כפי שהגדיר אותה פעם ובצדק זובין מהטה (בעצמו זורואסטרי), היא שכוננה את הדגם האפוקליפטי הראשון שלנו. לפיה העולם עצמו, מראשיתו ועד סופו, אינו אלא זירת קרב למאבק בין כוחות הטוב לבין כוחות הרע.

אם ניזכר בעניינים אפוקליפטיים עכשוויים כמו גזי החממה, זיהום המים או השמדת יערות הגשם, צריך לומר שדת זרתוסטרא הייתה גם הדת האקולוגית ביותר של העולם העתיק.

מושגים אפוקליפטיים כמו יום הדין, חבלי משיח והשלכת הרע אל החושך החיצון הם מושגים זורואסטריזם במקורם. מושגים אלה ודמויות אופל הגיעו מבבל עם היהדות על כידוני צבא כורש, ועד אז לא הייתה בדת העברית הקדומה שום תורת קץ. במקורו, המונח המקראי אחרית הימים אינו מדבר בכלל על קץ ההיסטוריה והעולם, אלא פשוט על זמן רחוק, כמו בברכת יעקב לבניו, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (בראשית מט1). הפחדים של הדת העברית היו אישיים ושבטיים, ולא הרחיקו מעבר לנסיון החיים הקונקרטי: הפחד משיעבוד והפחד מפני המוות.

בשונה מהיהדות, הנצרות נוסדה מלכתחילה ככת בעלת אופי אסכטולוגי. המשפט ביום ה` נתפס עדיין כמשפט כל הדורות, כך שהפחד האפוקליפטי שימש כלי יעיל הן לכפיית כללים אתיים והן לחיזוק שליטתה הפוליטית של הדת. יחד עם פחד הגיהינום שימשו גם ציפיות אסכטולוגיות כשוט מוסרי וכמנגנון פסיכולוגי של הפחדה, שהופעל על המאמינים ושהועבר מדור לדור באמצעים חזותיים וסיפורים שונים.

עם זאת, מעניין לראות שההפחדה הייתה מבוקרת ומתוּעלת, ושגם ביהדות וגם בנצרות הדת המוסדית ריסנה את הטמפרמנט האסכטולוגי-משיחי שלוּוה תמיד ברדיקליוּת מאיימת.

כך קרה גם לגילגול המעניין ביותר של האסכטולוגיה היהודית-נוצרית – הקומוניזם. קרל מרקס אמנם גרס שהדת היא אופיום להמונים, אבל אפשר שהדגם שיצר פעל דווקא בזכות הציפיות האסכטולוגיות-דתיות שנגדן יצא.

לאחר מלחמת העולם השנייה עלתה התנועה האקולוגית המודרנית על הבמה והביאה למודעותו של העולם המערבי את ההבנה, שההתייחסות לטבע כאל מרחב-משאבים גרידא הורסת את כדור הארץ כסביבה המאפשרת חיי אדם. במובנים רבים התרבות המודרנית – ממערב ועד מזרח – מתנהגת כמו מושבת תאים סרטניים, הנלחמים באורגניזם שמאפשר את עצם קיומם. תרבות שמתעלמת מן הקשר הסימביוטי שבין האדם לעולמו, חותרת לקראת שואה אקולוגית בלתי נמנעת, לקראת סופה שלה וסוף עולמה.

האפוקליפסה היותר מפחידה היא אולי מנגנון של השמדה עצמית, מנגנון שהתרבות עצמה מפתחת את מידת יעילותו. בעניין זה אמר איינשטיין, שאין לו מושג באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם השלישית, אך ברור לו שברביעית ישתמשו באבנים ובמקלות.