הִלַּת הַצֶּבָע הַמַּגְּנִיב
לִפְעָמִים יֵשׁ לִי חֵשֶׁק לַקַּחַת דְבָרִים שֶׁל אֲחֵרִים: פֶּה דֻּבְדְבָן, שֵׁן זָהָב, צַלֶּקֶת, עֲרֵמַת כְּבִיסָה, סִדּוּר, סֶט בְּלֵיזֶר-וֶסְט, מַסְטִיק, קֶרַע בַּלּוֹן, דַּלֶּקֶת חֲנִיכַיִּם, יאָרצַייט, מַגֶּבֶת יָם, עַיִּן חוּמָה, מַדְחֹם, פִּינְצֶטָה, פְּלָדֶלֶת, תַּדְהֵמָה. יְצֻיָּן: בְּחוּגִים מְסֻיָּמִים קוֹרְאִים לְזֶה גְנֵבָה. שׁוֹתְקִים אֲבָל עוֹבְרִים לְנֹהַל מַעֲקָב. לִי מַצִּיק: יֵשׁ לִי חֵשֶׁק וּבַא לִי – הַיְנוּ הַךְ? יָפוֹת שְׁאֵלוֹת לַלֵּב. גַּם מִשְּׁאָלוֹת וְיַיִּן אָדוֹם. מַרְאוֹת שְׁתִיָּה. חֵשֶׁק מְחַשֵּׁק אוֹתִי: רְצוּעָה כְּסוּפָה כְּרוּכָה עַל חָבִית עֵץ-אַלּוֹן שָׁנִים שֶׁל צִפִּיָּה לְהַבְשָׁלָה מְרַכְּכוֹת אֶת הַלִּפּוּף מְצַיְרוֹת כֶּתֶּם וַגִּיל. קוֹרְאִים לְזֶה בַּגְרוּת. הַכְשָרַת הַמֵּכָל לְהָכִיל. לַקַחַת כִּפְשׁוּטוֹ? בַּא לִי, אֲבָל מְסֻבָּךְ מִדַּי. קְרִיאַת כִּיווּן נִדְרֶשֶׁת וְלָכֵן בִּקַּשְׁתִּי מְנוּחָה. חֵרֶף הַדְּחִיפוּת לֹא מְדֻיֶּקֶת כַּאן חָפְזָה, צָרִיךְ לְהִתְמַהֲמֵהַ, תְּרָפִים, אוּלַי: מְבוּכָה נוֹאֶשֶׁת וּבְכִיס סִינָרָה נֶחְבָּאִים שְׁלָמֵיהָ. דְּבָרִים בְּגוֹ. בְּמוֹ יַדִּי כָּתַבְתִּי מְבוּכָה נוֹאֶשֶׁת. בְּבַת אַחַת מִתְרַגֵּשׁ וּבָא זַעֲזוּעַ. מִתְרַחֶשֶׁת הִדַּרְדְּרוּת מִילוּלִית. רְקִיקֵי בְּרִיאוּת וְתֵה צְמָחִים טוֹבִים לְחִזּוּק. יְרוּקִים בַּסָּלָט מְמַלְּאִים אֶת הַדָּם בַּרְזֵל. כִּי קֹדֶם כָּל הַגּוּף מַמְרֶה אֶת כַּוָּנַת הַמַּחְשָׁבָה, לֹא מִתְחַשֵּׁב בְּמַשְׁמָעוּת שֶׁל נְתוּנֵי אֱנֶרְגְיָה, נִתּוּחַ כּוֹאֵב לוֹ בְּמוֹ הַבָּשָׂר הַכְּאֵב לוֹכֵד אֶת הַבְּשׂוֹרָה בַּסַּד, רַחֲמֵי שָׁמָיִּם נְתוּנִים בְּיַד אֲחֵרִים שֶׁהִתְמַחוּ בִּזְכוּת אָבוֹת. שָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים חַיֵּךְ אֵלַי נָבוֹת הַכַּרְמֶלִי, הִשָּׁבַע שֶׁלֹא בִּכְדִי רַחְמִי רֵיק מֵחֶמְלָה, פִּי חַף מֵהַלֵּל. יְרֵכַי מִתְגוֹדְדוֹת בְּפַאֲתֵי תְּשׁוּקָה - עַל פִּי הַשְּׁמוּעָה, מַיִּם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעֲיָנֵי הַיְּשׁוּעָה. יֵשׁ אָרְכָּה. קוֹרְאִים מִסְפָּר. הִגִּיעַ תּוֹר. וְצָרִיךְ לְמַהֵר אֲחֶרֶת תּוּחְמַץ הִזְדַמְּנוּת. רַכֶּבֶת הַהַפְתָּעוֹת לֹא עוֹצֶרֶת בַּתַּחֲנָה הַזּאֹת. הַנֶּאֱמָנוּת שֶׁלָּה, אַחְרַיוּת-הָעַל שֶׁעוֹבֶרֶת מִקָּרוֹן לְקָרוֹן, נְתוּנָה לַדֶּרֶךְ. יִתָּכֵן שֶׁכְּבַר הָרֶגַּע אַחֲרוֹן. מִישֶׁהוּ נוֹשֵׁף בְּמַפּוּחִית, מַנְגִינָה קוֹרְאִים לְמַה שֶׁעוֹבֵר. בְּעֵרֶךְ. לְזֶה כְּבָר הִתְרַגַּלְתִּי. רוֹצָה לְהַפְחִית אֶת מִסְפַּר הַסִּבּוּבִים. זֶה יֵחַשֵּׁב הֵשֶׂג – לְהַרְגִּיעַ אֶת הַלַּהַג שֶׁמַּקִיף אֶת הַדִּבּוּר, הִלַּת הַצֶּבַע הַמַּגְנִיב שֶׁרִסַּסְנוּ שָׁם לְדֵרָאוֹן. גְנֵבָה קוֹרְאִים לְזֶה, וּמִי שֶׁמְמֻנּוֹת עַל הַשָּׁעוֹן נֶאֱחָזוֹת בַּמְּחוֹגִים, גָדוֹל, קָטָן, שְׁנִיּוֹת, שֶׁלא יִתְבַּלְבְּלוּ, שֶׁלֹא יִתְגַּלֶּה שֶׁאַדּוֹן הַזְּמָן נַגּוֹז. עַלְעַל שָׁרָךְ צָהוֹב בַּאֲוִיר דּוֹאֶה צוֹנֵחַ אֶל כּוֹס מַיִּם בְּקֶרַח וְזֶה סִמָּן לֶאֱהוֹב: הֲרֵי בְּלִימַה, כָּרוֹז מוֹדִיעַ בְּתַדְהֵמָה.
©שושי שמיר, 15 באוגוסט 2010 |
תגובות (36)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שושי יקרה,
זה שיר מדהים עם מאה פנים ומחשבות.
אני מבינה שמדובר בגנבת זמן.
וזה בית ענק:
קוֹרְאִים מִסְפָּר. הִגִּיעַ תּוֹר.
וְצָרִיךְ לְמַהֵר אֲחֶרֶת תּוּחְמַץ הִזְדַמְּנוּת.
רַכֶּבֶת הַהַפְתָּעוֹת לֹא עוֹצֶרֶת בַּתַּחֲנָה הַזּאֹת. הַנֶּאֱמָנוּת שֶׁלָּה,
אַחְרַיוּת-הָעַל שֶׁעוֹבֶרֶת מִקָּרוֹן לְקָרוֹן, נְתוּנָה לַדֶּרֶךְ.
יִתָּכֵן שֶׁכְּבַר הָרֶגַּע אַחֲרוֹן.
שנה טובה יקירתי, שנה של אור, של בריאות ויצירה!
הזמן הוא המרפא לכל.
המילים שלך הן מילים של פז.
***
לוֹכֵד אֶת הַבְּשׂוֹרָה בַּסַּד, רַחֲמֵי שָׁמָיִּם נְתוּנִים בְּיַד
הכאב מתרפא עם הזמן גם בתוכו קיים יופי מסויים
אנו הבני אדם את זה מבינים אך לא תמיד ללב מקשיבים!!!
להחזיק, להרפות, כאילו הבחירה בידינו...
אכן, עתיקים כמוני. תודה לך עזרא
תודה :)
תודה חברה חדשה
וואו את בעצמך. תודה :)
בוריס יקר, חשק זה טוב, קדימה!
רון, תודה על המלים הפואטיות
חייכת אותי יאירה :)
תודה לך רויטל
וְצָרִיךְ לְמַהֵר אֲחֶרֶת תּוּחְמַץ הִזְדַמְּנוּת.
בין שאר הדברים שלוקחים
צריך גם לקחת את הזמן
האים לאחוז בו או להרפות...
דבי
ששוריו עתיקים
היטבת לתאר בו תחושותיך .
ואת נפלאה בכשרונך לגרום לנו לחשקים...
מירה
מפעים את כל החושים !
עושר עצום של דימויים, עולמות של שפות ומילים.
מתנגן על הלשון ומשאיר טעם של עוד....
מקסים !!!!
ערב נפלא
זוהרית
ומציק גם לי ..
:-)
שיר נפלא,ובו המוסיקה זורמת מעל האצבעות והשפתיים הרועדות.
ההתבוננות שלך כל-כך עמוקה ומתחברת, כאילו את מיד מזדהה וזה שלך... והרי את משוררת. וכך משוררים. רגישים מדי. עדינים מדי. חשופים מדי. - לפחות את כך נראה לי...
והעברית שלך - תענוג אמיתי.
שבוע טוב ומבורך והמשך יצירה מקסימה
אהבתי.
אבטיח מתאים לי :)
תודה יהודית. מאחר שהתדהמה מופיעה בשיר פעמיים, כנראה יש מקום לשני המופעים. למה? אין לי תשובה מושכלת. אולי את תמצאי... :)
חשקים חישוקים גניבה מגניב
כמה ההפכים האלו כל כך קרובים
לא אשלם גרוש על חישוק לחשק את החשק
את גניבה אחליף במילה הישנה לפלח (זוכרת)
אז אפלח לך ולי אבטיח עסיסי ואהפוך את סדר הגניבה
לטובת חריץ גבינה שנחשק בחשק אל האבטיח.
יהיה כייף.
תודה שושי
שוקי
ואהבתי את הבית הזה במיוחד
חֵשֶׁק מְחַשֵּׁק אוֹתִי: רְצוּעָה כְּסוּפָה כְּרוּכָה עַל חָבִית עֵץ-אַלּוֹן
שָׁנִים שֶׁל צִפִּיָּה לְהַבְשָׁלָה מְרַכְּכוֹת אֶת הַלִּפּוּף מְצַיְרוֹת כֶּתֶּם וַגִּיל.
קוֹרְאִים לְזֶה בַּגְרוּת. הַכְשָרַת הַמֵּכָל לְהָכִיל.
פעמיים בשיר מופיעה המילה "תדהמה"ואני שואלת למה? הרי התימהון והתדהמה מהכלת הזמן מתוארת בסגירת מעגלים וחשקים. האם לא ניתן היה להחליף את התדהמה השניה בהשלמה, כי הרעיון המסתתר בשיר הוא גניבת הזמן. הזמן גונב מאיתנו רגעים יפים, חשקים טובים ומותיר אותנו פעורי פה מול הנצח כי אנחנו ארעיים בעולם הזה*